הזמן מעורר את האמונה?

עוד שעה אני בטח אמהר לערבית, אדם מאמין אנוכי בחרתי בתכלית, יש פעמים שגם האמונה שלי מתערערת היא חוזרת חזק יותר כשלקול תפילות ילדיי הנשמה מתמכרת, בשיחות קודמות שלי עם בורא עולם שאלתי אותו שאלות שבטח שואלים כולם, האם הוא מסתכל על המתרחש באדמה הקדושה, ובמקום שבו אבד ערך האדם האם הוא משמר אותו שם,

כל הבית בהכנות לשמחה, דגלים, וצופרי צעצוע. בהם יתקעו הילדים עד ששערי שמיים יקבלו זעזוע, אני אפסיק את כולם מההכנות.. ואפציר בילדים לבוא איתי לבית הכנסת, כמה יפה ירושלים כשהיא לובשת שבת שלווה..

אתה מרגיש יחד גם כשאתה משוטט בה לבד, צרחות המומות קוטעות לי את שירי התפילה שאני משחזר בראשי..
כואב לי בכמה נקודות והכל אדום מסביב אני מקווה שהמדמם הוא לא אני, והילדים צועקים לי לעזרה.. ואני משותק צונח על המדרכה, כשהגיעו החיילים לי כבר לא הייתה תקווה.. כנראה שגם אני קורבן לפיגוע דקירה,

בארצי שלי ברחובות ילדותי במקום הבטוח שלי.. נפחתי נשמתי.. כשהגעתי למלכות שמיים, ופגשתי את בורא עולם.. זעקתי למה אני מבין כולם, זה הוא לא גורלך בן שלי.. ענה..

זה מישהו שם למטה שלא משתמש נכון בחמלה..

כאשר נבין כי האמונה אינה תלויה במקרה כזה או אחר, היא תלויה בראייה שלנו, בבחירה שלנו, בקרבה שלנו לאלוקינו, וגם אם אנחנו שואלים את השאלות במקום להבהל מעצם השאלה, ציך לענות את תשובת האמונה שבקרבנו - לזעוק מתוכנו כי אין כאן שום דבר מלבד שינאת עשיו..