קרני שמש ראשונות מפציעות מן המזרח ומברישות את הים בניצנוץ זוהר, רוח קרירה גורמת לו להדק את מקטורנו, הוא יושב ומביט בבעלי החיים הראשונים שהשכימו קום, להלן, העורבים. "עד מהרה אותי הפכו לידידם, ודאי בזכות המעדנים, שבמקום להשליך לפח אני מביא להם מדי פעם, לארוחת הבוקר שלהם, כדי ללמוד מקרוב על אורחות חייהם. יצורים מיוחדים אלה, אוכלי־כל הם ("אומניבורים"), ויברכו את ברכת המזון על כל מה שתביא".
שחור כעורב
העורב הוא העוף הראשון המופיע בשמו בספר בראשית והשלישי מבין כלל החיות בעת בריאת העולם. בתנ"ך כולו הוא נזכר כ-‏10 פעמים ונמצא במקום השלישי במספר האזכורים אחרי הנשר (26) והיונה (22). משפחת העורבים גדולה למדי. רובם בצבע שחור, בעלי רגליים קצרות וחזקות ובעלי מקורים מסיביים. הם אוכלי כל, אך הם מעדיפים בשר ובמיוחד נבלות. בארץ נפוץ במיוחד העורב האפור.
העורבים הם חיות חברותיות ולעתים נאספים לקבוצות גדולות, אך אינם יוצרים מושבות. כל זוג עורבים מקים לעצמו קן, (בדרך-כלל לא יותר ממשטח זרדים), ושני בני הזוג דוגרים על הביצים ומאכילים את הגוזלים. הם ידועים באינטליגנציה גבוהה (מחקרים מצביעים על יכולת הבחנה כמותית עד 6 לפחות), בין החכמים שבעופות, עם כושר הישרדות גבוה.
מחקר בריטי משנת 2004 מחזק את טענת הערמומיות המיוחסת לעורבים, כמומחים לא רק לגניבות מאחרים, אלא גם בינם לבין עצמם. החוקרים ברנד היינריך ותומס בוניאר מאוניברסיטת ורמונט בברלינגטון, גילו ממש באקראי כי עורב נחות מבחינה חברתית הצליח להערים על עורב דומיננטי שהשתלט על מקור מזון על־ידי הסחת דעתו וגניבת מזונו.
העורבני, למשל, בונה כרוב העורבים את קנו בצמרות העצים כדי להרחיב את שדה הראייה והתצפית לרחוק, וכך הוא מזהיר מפני סכנה הן את בני מינו והן בני מינים אחרים מבעוד מועד. זו אחת הדוגמאות להבנת סימנים בין בעלי־חיים שונים.
אולם נראה כי היחס אליו הוא אמביוולנטי מאוד. מדוע? צבעו השחור המתכתי, קולו הבלתי ערב, הצורמני, פיקחותו ועורמתו, תפוצתו הרחבה (ברוב העולם עם 26 סוגים וכ-‏104 מינים) וכושר הישרדותו - כל אלה מפתחים סמליות מלאת ניגודים: צפור אפלה ושימושית כאחת, שליחת המוות והחרפה אך גם כזו שמסוגלת להגן ולעזור.
העורב הוא כנראה העוף השנוי ביותר במחלוקת בקרב התרבויות שבהן הוא מככב. בחלקן הוא מוזכר כדמות חיובית, באחרות כדמות שלילית, ויש שהוא מסמל הפכים באותה תרבות. גם מבחינת תועלתיות לאדם הוא שנוי במחלוקת, מצד אחד הוא משמש מנקה מעולה של רחובות ומקומות, בהיותו בלתי בוחל בשום פיסת מזון, ולו רקובה וישנה. ומאידך- עלול בהחלט להיות מזיק כשנוגע לאכילת גידולי שדה ופירות. קשה. אכן קשה להחליט האם ליהנות מדובשו או למגרו בשל עוקצו.
מזייפים, גונבים ומחקים...
"בינתיים הנה בא ומופיע מאי־שם העורב התורן, שהיה כנראה במשמרת תצפית וסיור". ממשיך סמי ביומנו. "הוא נוחת בקרבת מכוניתי, ואני מתפעל כרגיל מיכולתם של בני מינו להבחין בין מכוניתי שלי לבין מכוניות אחרות. יכולתם להבחין כנץ בבני אדם שנגעו בגוזליהם, למשל, ולזכור אותם, ידועה לכל. אך עורבי־חוף אלה כנראה שידרגו יכולת זו והסבו אותה גם ליצורים מתגלגלים. אני מתפעל גם מיכולתם לאתר כל פגר, כל בדל מזון, ממרומים, כמו יש להם עיני־נץ עם מצלמת לוויין המגלה כל שינוי בשטחי מחייתם. אכן, יורדי־ים קדומים נהגו להפליג עם עורבים על סיפונם, מתוך אמונה שהם מסוגלים לגלות יבשה. אולי שאבו זאת מפרשת נוח?
"מכל מקום, מתהלך לו עורבנו בהדרת כבוד מתנשאת, לעיתים בהידוס, בהליכת עורבים מוקיונית משהו, מתנדנדת (שלפחות משל אחד חובר לכבודה), תוך קרקורים רמים ובנענוע מבדר של צווארו, ומתקרב לערימה הראשונה מדוד־מדוד, בחשש מה. עורבים הם זהירים וחכמים מאין כמותם. הוא בודק את המזון. לפעמים ימהר ליטול חתיכה ראויה ויתעופף לו לאן שהוא. אולי לגוזליו, או לבת זוגו. בדרך־כלל, יפצח מיד בקריאות לחבריו, כי כל העורבים ערבים זה לזה (ואולי מכאן שמם).
אכן, פטפטנים־רכלנים לא קטנים הם העורבים. לא בכדי מספר המדרש כי היה זה העורב אשר רץ־עף לבשר לאדם וחווה על רצח בנם הבל. בינתיים, תוך שהאזנתי להרצאותיו הקולניות של זה, יכולתי לתאר לעצמי שהוא מדווח לחבר'ה בלהקה על תפריט הבוקר וטיב הקייטרינג שמצא ב"מסעדת־החוף". הוא לא נרגע עד שמופיעים מקצווי־שמיים כמה עורבים. הם נוחתים בזה אחר זה. אני סופר אותם, כדרכי: יש קרוב לתריסר פרטים. זה בערך גודלה של הלהקה. מתחילה צרמוניה ממש משעשעת. אני מתענג על קולם, אף שאין אלה זמירות צפרים רגילות. העורב אמנם משויך למשפחת ציפורי השיר בגלל מבנה מיתרי קולו, אך למעשה הוא כמעט ולאא שר.
שפתו מורכבת ומגוונת ווקאלית ומאפשרת לו לתקשר, לשתף פעולה עם בני מינו ולשמור על הנאמנות החברתית הנודעת אצלם (אם כי ייתכנו הפתעות בהמשך). ואכן הם מברכים זה את זה במחוות פיוס של תנועות ראש־צוואר השובות את הלב בחנן המיוחד. הם מתפזרים בין הערמות תוך השמעת קולות צורמים, לפעמים רבים קלות, בדרך כלל מסתדרים עד מהרה... עד שמופיע לו עורב גדול, עב־כרס, נשוא פנים כגביר בעיירה.
זה כנראה מנהיג הכנופיה. הוא הולך בהדרת כבוד מלכותית, כרוב העורבים. הוא מגיע לאחת הערימות. חלק מן העורבים מפנים לו מקום מתוך יראה, וחלק מגלים התנגדות־מה- אבל הוא כבר דואג שיפנו לו מקום בקול גס, בנפנוף כנף או לעתים בנקירה מלכותית.
ההירארכיה החברתית של להקה בעלת דירוג חברתי מוגדר, עם שליטת הזוגות הבוגרים, חייבת להישמר. הוא סועד בנחת, אך מתחת לאפו־מקורו הכפוף מנסים אחדים לחטוף. אני כמעט מצר על האכלתם, אך בסופו של דבר הם מסתדרים די יפה; עד שלפתע נוחת לו באיחור עורב רזה ומצומק, נוחת להפתעתי על רגל אחת, והוא מדדה עליה במיומנות מקצועית אל הערימה הקרובה. עורבי הערימה ממהרים לגרשו בהנפות־כנף, בצרחות שאין ספק כי חבויות בהן קללות ולעג על נכותו. הם אינם מוכנים לחלוק עמו לחם־חסד.
כנכה בעצמי, התחלתי לפתח כלפיו איזו הזדהות סולידרית וחשתי כעס עצור על חבריו. נראה כי אין העורבים כה ערבים לכל עורב ועורב. במיוחד לא עם קטועי־רגל. אבל מה אתה מצפה מהם? סנטתי בעצמי. הם לא אמורים להיות עובדי שיקום ורווחה, אף לא חסידי עורבי־העולם. האינסטינקטים שלהם אינם בנויים לפתח רגישות לחלש. הם חיים בעולם הטבע הפראי. כאן הכללים שונים. גם עם הבנה זו נעור בי רצון לעזור לו בדרך כלשהו, אך כמובן שידעתי שאסור. התערבתי די בחייהם ועליו להסתדר בכוחות עצמו. ואכן, קטוע־רגל זה התעשת במהרה, ובתחבולות עורמה זריזות הצליח לגנוב מהם נתח פה נתח שם, פעם מקדימה פעם מאחור.
נראה, כי גם עורבנו הנכה הנו תכשיט לא קטן. אני יוצא לכבודו במחיאות כפיים בליבי.. בינתיים, סיימו רוב העורבים, ובראשם המנהיג, את ארוחתם ועפו לעיסוקיהם. חלקם נושאים אוכל בפיהם, אולי לקן הגוזלים, שהרי ידועים העורבים כאמור גם בהורותם המסורה והדאגנית. מעטים מהם, אולי הרווקים, מחביאים מזון בקרבת מקום בדרך קסומה: הם יוצרים גומה קטנה בחול, או באדמה, כגודל הנתח בערך ומכסים אותו בעדינות במקורם החזק.
פעם ראיתי עורב, כנראה עצלן או נחפז, שניגש לערימת אבנים, הזיז באדישות שתיים־שלוש מהן, הניח את האוכל, החזיר אבן או שתיים למקומן, ומיהר לדרכו"...
עוד על העורב במקורותנו
כמו שראינו לעיל בסיום הפרק על העורבים ביומנו של ארגון, העורב הוא קברן רציני. מסופר במדרש כי לאחר רצח הבל התאבלו עליו ההורים ולא ידעו מה לעשות ואיך לנהוג בגופה. בא עורב אחד שמת אחד מחבריו, לקחו, חפר באדמה וטמנו שם לעיניהם. אמר אדם: "כעורב אני עושה!" (פרקי דרבי אליעזר, כ"א)".
דרשו חז"ל, כי למרות היותו אכזר, מזין העורב את גוזליו, כל שכן חייב אדם לזון את בניו ובנותיו (מסכת כתובות, מ"ט). עוד נאמר בקשר לצבעו השחור: "אין העורב משחיר אלא למען ילדיו". משמע, שלמען ילדיו מתאמץ העורב, שכן צבעו השחור מסמל עמל וייסורין.
העורבים מונו להביא אוכל לנביא אליהו שנצטווה לברוח ולהסתתר בנחל כרית (מ"א, יז' 3). עניין האכלתו הפלאי, ובין המפרשים יש מחלוקת, האם היו אלה ערבים או עורבים של ממש. על טומאתו של העורב נבנו תלי תלים של מאמרים. על פי התלמוד: 'כל המתחבר אל טמא - טמא', ובהקשר זה מספרים ב'בראשית רבא' על אגדת הזרזיר: שפעם הגיע זה לארץ ולא ידעו אם טמא אם טהור. שאלו את רבי חייא הגדול, אמר להם: נמתין ונראה לאן ילך. הלך הזרזיר אצל העורב. אמר: טמא הוא, כי לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב שהוא בן מינו.
מעורב לאויב
היחס האמביוולנטי־עד־שלילי כלפי העורב שורר עדיין גם בימינו. הוא אינו עוף מחמד ותלונות רבות עולות כלפי נזקיו ותוקפנותו, בעיקר בסוף עונת הקינון, זמנים בהם הוא הופך טריטוריאלי. ואולם, כמו בעלי חיים רבים אחרים, אם לא נטרידם הם לא יטרידונו: אם לא ניגע בקנו של העורב, אף לא נטפל באפרוחו שצנח מעץ - הוא לעולם לא יסמן אותנו כמטרה לנקירות מקורו. יתר על כן, חלקו של העורב כסניטר בטבע בסילוק פגרים ואשפת מזון, וכן בשמירה על איזונים אקולוגיים – לא יסולא בפז. כך למשל, יצר האספנות שלו ממלא תפקיד נכבד בתחום זה. שכן, מלבד דברים נוצצים הם אוספים לשמירת עודפי מזון בלוטים, אגוזים וזרעים, אשר בחלקם נובטים וכך תורמים להרחבת חורש ויער. יער אורנים בצ'כיה, לדוגמה, הפך תוך 25 שנה ליער אלונים בדרך זו.
יחד עם כל זאת, אל לנו להתעלם מן הנזקים שציפור זו מעוללת לחקלאות ולגידולי הפירות. לפי נתוני רשות הטבע והגנים, העורב האפור גורם בארץ לנזק כבד ביבולי הפקן, האבטיחים והדלעת. יודעי דבר אומרים כי לכל אלף דונם אבטיחים, למשל, הם גורמים לנזק של כ-‏50 אלף שקל. עורב אפור רגיל אוכל כ-‏80 גרם פקן ביום, כך שלהקה של 30 מהם יכולה לחסל 400 ק"ג בשנה. יכולתם לפצח את הפקנים בדרכים שונות, כמו זריקתם במעברי חציה או כבישים, הפכה לשם דבר, ומעידה על רמת האינטליגנציה שלהם.
]]>
