"שוטר יקר", אני פונה אליו בתחנונים, "יש לי אב, אשר במשך שנים חולה הוא עד מאוד, וכעת היתה נחוצה לו תרופה יקרה, אשר ניתן להשיגה רק בחנות הזו הנמצאת במרכז העיר. משך חצי שעה חיפשתי חניה- בתשלום ושלא בתשלום- ולא מצאתי! הזמן דחק בי, ובלית ברירה נאלצתי להחנות את הרכב כאן".
תחנוני נופלים על אוזניים ערלות. לא מעניין אותו מה הסיבה, גם אם החניתי את הרכב רק לכמה דקות בודדות. זה פשוט, לא מעניין אותו! הוא מקשה את ליבו עוד יותר. "זוהי חניית נכים. תאר לך שנכה מגיע לפה ורוצה לחנות ואין לו. למה? כי אתה, איש זריז וקל רגליים, תפסת לו את החניה!"
אני מרכין את ראשי במבוכה, אכן חניתי במקום כזה בלית ברירה, וכל זאת על מנת לקיים בהידור מצוות כיבוד הורים ולרכוש תרופה לאבי החולה, ה' ישלח לו רפואה שלמה. השוטר מסנן לו עוד כמה מילים לא ממש משמחות, ועוזב את המקום, כשהוא משאיר לי מתנה נאה על חלון רכבי, דו"ח על סך אלף ₪. לא פחות.
אני חש, כאילו שפכו על פני מים צוננים. החגים בפתח. הוצאות מרובות, ועכשיו- איאלץ לשלם סכום גדול עבור הדו"ח.
מצד שני, עלי להתחזק, שהרי שלוחי מצווה אינם ניזוקים, וזכות מצות כיבוד הורים לבטח תעמוד לי לזכות. אני פונה אל ידידי משכבר הימים יעקוב, אשר עובד במשרה בכירה בעיריית ירושלים, ושח לו את כל השתלשלות הדברים, וממתין לשמוע מה הוא יכול לייעץ או לחלופין לעזור לי ולהקל מעלי את תשלום החוב.
חברי מנחם מהרהר מעט, ואז מבקש ממני לכתוב מכתב מפורט לעיריית ירושלים. במכתב צריכה להיות כתובה כל השתלשלות העניינים, מדגיש מנחם, ואולי, הוא מוסיף, "תיפול" על פקיד בעל רגש יהודי, שיתעורר אצלו כשישמע על אביך.
"בינתיים אני עצמי אדבר עם כמה", מבטיח לי. ואכן. אני שומע בהמשך, כי הוא לא טומן ידיו ומנסה בכל דרך ואפשרות להיות לי לעזר, על מנת שהדו"ח יקטן או יחולק לתשלומים נוחים.
במהלך ניסיונותיו הבלתי נדלים נפגש עם התובעת הראשית של עיריית ירושלים, וזו קוראת בעיון רב את המכתב אותו כתבתי, בה אני מספר כי כל מה שעשיתי זה אך ורק לצורך כיבוד הורים. התובעת, שהייתה קשובה במיוחד מבטיחה כי תשקול את הדברים ותיתן ליוסף מענה בהקדם.
לאחר מספר ימים מגיע מכתב ארוך ומנומק מהתובעת ובו היא כותבת, שחנייה אפילו לזמן מועט בחניית נכים, היא עבירה חמורה מאין כמותה ועל כן הקנס עולה לאלף חמש מאות ₪! למען ישמעון ויראון.
חברי מנחם המום! אף פעם בכל שנות עבודתו הרבות בעריה, לא נתקל בתגובה קיצונית שכזו. בכל זאת, הוא מבקש ממני שוב לכתוב מכתב נוסף ולהתחנן שלכל הפחות יישאר הקנס בסכום המקורי ללא התוספות החדשות...
אני אדם מאמין מאד, כשקורים לי מקרים כאלו, אני אוטומטית חושב, מה זה אמור להגיד לי. הרי משהו פה לא ברור לי. ומן הסתם זה סימן משמיים. עלי להתחיל לחשוב מדוע זה קורה ומה עלי לעשות. אני נכנס לחדר ופשוט מתחיל לשוחח עם השם. לספר לו. "אני לא יודע מה התכוונת לומר לי, אבא", אני אומר. "סך הכול הלכתי הרי אתה יודע שכל מה שעשיתי היה אך ורק לצורך מצווה. אז אולי אני יכול להבין בבקשה, מה אתה רוצה להגיד לי פה?? מה, הרי כל כולי הייתי בעניין של חסד. של כבוד אב?"
"תגיד לי אתה שומע את עצמך?" אני שומע קול פנימי פתאום. כמה טראסק ובלגן. כמה פעמים אתה צריך להזכיר את המצווה הענקית שכל כך טרחת ועמלת עבורה. רגע! אולי פה טמון העניין. ההרהורים שוטפים בזה אחר זה. אני משחזר את אותו היום בדרך, כשחיפשתי חניה, שוחחתי עם אחי בפלאפון. היה לי חשוב להדגיש בפניו שאני סובל ומטריח את עצמי כל כך עבור אבא. אחר כך, בבית המרקחת, ביקשתי מילד את התור והסברתי לו מדוע, לא סתם חניתי בנכה אלא שהייתה לי סיבה. אבא שלי וכו.
"תראו כמה צדיק אני", "כל העולם תראו, אני מקיים מצוות כיבוד הורים" פתאום. הבנתי בדיוק מה בא ללמדני הקנס המוגדל. אני מסיים את השיחה ורואה, שמנחם התקשר. הוא הותיר לי הודעה נרגשת במשיבון: זה עתה יצא מחדרה של התובעת והיא הסכימה לוותר לי על הקנס. כנראה היה זה עת רצון עבורך.
"אכן עת רצון. עת בה הבנתי מה רצו ללמדני משמיים". חייכתי לעצמי.
לא בכל יום קורים לנו סיפורים כאלו, אבל ברור הוא, שכל דבר שקורה לנו, מגיע על מנת ללמד אותנו לקח כלשהו. שיעור כלשהו. משהו, שנוכל להבין אותו ולהתקדם הלאה, אל אופק נקי ומלומד.
]]>
