היא נכנסת למרכול הענק. מישהי שעומדת בפתח, מוסרת לידיי עגלה, ומחכה שאחייך אליה. ה יא נראית עם מצב רוח טוב. ואין לי כוח לדברים כאלו. "אין בכלל עגלות. זכית", היא אומרת וחיוכה מתרחב אל מול פניי הבוהות. זאת אישה שאין לה טיפת אגו. אני עייפה. עייפה כל כך. בקושי מצליחה לנשום. קל וחומר לחייך. "כאילו שמרתי אותה בשבילך". היא מוסיפה, "חיכיתי פה עד שהבן שלי יבוא, ומשהו אמר לי לעמוד ליד העגלה". "תודה", היא אומרת. לא מצליחה יותר מזה, אוחזת בידיות העגלה ונוסעת איתה פנימה.
הדיכאון אינו מרפה. הוא תופס בה כמו עקרב גדול ומפחיד. צובט את הכתפיים. את הגרון. את הקמטים החדשים שנולדו באלכסון מאף אל פה. ובכל זאת, היא ממשיכה לתפקד. אין לה ברירה. יש לה יש לה ילדים. הם לא אשמים במאום. מבעד לזגוגיות הענק של החנות רואים הרי ירושלים. זהו נוף יפה בעיקרון. היא מנסה להתרכז במשימת קנית הענק לפני החגים.
החנות ריקה למדי בשעה מוקדמת זו של בוקר. היא עוברת ליד הקופאיות למצוא סוללות למשחק של ברכי. הקופאית משועממת וניכר לעין שהיא מחכה שיהיה עוד שעה ויתחיל להיות פה בלגן אין לה. "קניות לחג?" היא שואלת אותה. לא. יש לי פנימיה ענקית ולכן אני קונה כל כך הרבה סוכר קמח וחלב, היא רוצה לענות בציניות, אבל רק מחייכת חיוך קטן ומאולץ, וממשיכה לחד פעמי.
לא בא לה לקנות כלום. ממש כדרך שלא בא לה לעשות כלום. היא נלחמת יום וליל בשדים שחורים האורבים לליבה. מצב כזה אינו מניח לך להיתפס לזוטות כגון רצון לקנות כלים יפים לחג, או רצון בכלל. שתי נכדות וסבתא נכנסות יחד כאילו לא נגמר החופש הגדול.
"את קונה לי כדור סבתא", מצפצפת הקטנה, בעוד הגדולה מושכת לה בקוקו ונוזפת :"לא מבקשים מתנות!" אתמול בצהריים, שמעה לקול אמה שטענה שבת השש שלה קצת הולכת לאיבוד בכל המצב וצריכה שעת איכות. היא השאירה את בן החצי שנה עם בייביסיטר ולקחה את ילדת כיתה א' לסידורים איתה יחד. הקטנה דיברה ודיברה. כיתה א'. מורה חברות. היא כזאת ילדה חברותית בלי עין הרע.
"את לא עונה לי", מחתה
"כן", אמרה בעצב. "קחי בחשבון שאמא לא נחמדה כל כך בזמן האחרון".
"למה?"תלתה בה עיניים ענקיות.
"לפעמים אנשים עוברים תקופות קשות".
"מה הכוונה לא נחמדה?" היא מתעניינת בפרקטיות.
"זה אומר,
"נקנה לך משהו לאכול. רוצה פיצה?"
"כן תודה!", היא מחייכת. מרוצה. כל כך מתוקה על ידה באוטובוס. היא דרוכה וחיה את ההווה באופן המדהים ההוא, שרק ילדים חווים. אין לה כוח לדבר איתה מסכנה קטנה.
אל תהיי במצב שלי ילדה שלי. אף פעם אל תהיי במצב הזה. זה לא מצב שמן הראוי לילדה כמוך להיות בו. זה לא מצב בשביל אף אחד. במרכז העיר יש את הריח הזה של לפני החגים: תכונה ובהלה קלה ועופות ועוגות ופופקורן.
איכשהו היא עושה מה שצריכה לעשות: סנדלר, קניה של כיפות וציציות לבנים, מסגרת למשקפיים. הקטנה אוכלת פיצה והחיים לפניה וורודים כמילקשייק תות. הן חוזרות הביתה והדיכאון חוזר איתן. הקטנה לא יודעת מזה, אבל מן הסתם תיאלץ לשבת מתי שהוא על ספת הפסיכולוג והיום הזה היום שבוא אמא בקושי דיברה, התקופה שבה אמא הייתה מכונסת בעולם פנימי כאוב, תצוף ותעלה ותזדקק לטיפול.
הסבתא והשתי נכדות צריכות לקנות מתנה לאמא שלהן. הן מתלבטות במחלקת הכלים בין מעמד מפואר לעוגה לבין אגרטל ענק. היא מקנאה באנרגיות האלו. מאיפה מאיפה? היא שואלת את עצמה. שוכחת שעד לפני שנה הייתה גם היא מלאת חיים ועניין בהם ובמתרחש.
באזניה מהדהדות בקשותיה החוזרות ונשנות של אימה. ללכת להיבדק. ללכת לרופא. ללכת לטיפול. היא מסרבת לשמוע. היא בסדר גמור, היא אומרת לה. רק אל תגידי כלום למוישי. המחלה שלה היא סודית. אף אחד לא אמור לסבול מזה שהיא סובלת. מוישי, בעלה שמגיע מאוחר מדי ערב, זוכה בחיוך. הוא רואה בית מתפקד. התינוק מטופל בסך הכל. אז היא קצת מדוכדכת, לעיתים. מצבי רוח, הוא מניח, יש לכל אישה.
ובכל זאת. הוא לא יודע. היא חולה. לא ברמה גבוהה מידי. כזו, שמשבשת את כל התפקוד. אבל עדיין. יכול להיות טוב יותר. אילו רק תעשה את הצעד ותיגש לרופא. היא יכולה לחזור לעצמה בקלות. כמו נשים רבות אחרות מסביב. היא אמורה לחיות כבעבר. היא אמורה, פשוט, לבקש עזרה. זו אינה בושה, לבקש עזרה. הפרטים נשארים חסויים תמיד אצל בעלי המקצוע. אז תגדנה לה. תגדנה לאישה הזו, שבסביבתכן, שזה לא סיפור כזה גדול. ושמגיע לה לחיות באמת.
תגדנה לה שצעד אחד והיא מחייכת. מכל הלב.
]]>
