אז אנא, קראו את הסיפור, אבל קראו את ההמשך. עד הסוף. אשתדל לא לשעמם אתכם.
הבן שלי היה אז ילד קטן, אולי בן חמש. ילדון חמוד ונמרץ עם עיניים כהות נוצצות ופיאות מסולסלות לו על שתי לחייו כמנהג אבותיו. והוא מצא גוזל דרור שנפל ככל הנראה מקן על הגג. הוא עטף אותו ברחמים בגרב רכה והביא אותו אל חדר המדרגות שלנו כמקובל במחנינו. הוא בנה לו בית קרטון ואיכשהו, נגד כל הסיכויים, הצליח להותיר את הגוזל הקטנטן חי עד הבוקר שלמחרת. היצור האומלל היה זעיר ונטול נוצות עדיין, ואני חששתי מהרגע שימות וליבו הקט של ילדי יישבר. אבל הילד היה מסור ואוהב וישב ליד הגוזל הקט וטיפל בו והעניק לו חום ועידוד. הגוזל לא מת, וילדי השכונה החלו להיאסף לחזות בפלא הרפואי.
הבן שלי ארגן משמרות צפייה ושמר על מרחק ביטחון מהגוזל היקר. למרות גילו הצעיר הוא הגן על הינוקא באסרטיביות והמשיך לטפל בו למרות המצור שהילדים הצופים יצרו. תכלס, היה זה רעיון נהדר להעביר את ימי חופשת הפסח בהצלת חיי גוזלים, חשבתי לעצמי.
ואז, בשעת צהרים דמומה, שמעתי את הבכי הנורא. בני נכנס הביתה ובקושי הכרתי אותו. הוא היה מוכה הלם ומרוסק כולו. הוא אפילו לא בכה עדיין. רק עיניו היו קרועות לרווחה והוא היה חיוור ושפתיו יבשות.
התברר שילד אחד כעס עליו, חלק על המרחק שבני קבע בין הצופים ובין הגוזל, או משהו. אז הוא רמס את האפרוח. ברגלו. פשוט דרך עליו. ואז הוא אמר לילד שלי שהוא עשה את זה כי "אתה אשכנזי" אמר לי הילד והתחיל לשהק, "הגוזל היה דרור, לא אשכנזי" הדמעות התחילו לרדת ואני התחלתי להתנער מהשיתוק שאחז בי "אבל אמא, מה זה אשכנזי?" הוא באמת לא ידע מה זה אשכנזי, בן החמש שלי. לא ממש דיברנו על זה בבית.
אני ידעתי שהאידיליה נגמרה. במריבת החצר הבאה הילד שלי יגיד כמו כולם "ספרדים" או מילים גרועות יותר שלא נהגו לומר אצלנו. ואולי גם אני אחטא בזה ואומר לילדים משפט כזה, פגוע ומתנשא ושונא, כי קשה כל כך לא לנקום. ואני כעסתי באותו יום כמו שלא כעסתי מעולם. קברנו את הגוזלון המרוסק ואיתו עוד חלום לדור שיתגבר על המכה הזו, של שנאת אחים. של גזענות חסרת טעם. של קירוב ואהבת אחים.
אז כן. ברי לי שהסיפור הזה יוצא דופן. אני יודעת שהוא לא מייצג ולא סיפרתי אותו כדי לייצג דבר. אני אפילו לא יודעת מי הילד שעשה את הדבר הזה ומה היו מניעיו. התמקדתי בילדי ובניסיון לנחם אותו ולתמוך. אני מניחה שהילד התחרט מאוד ומקווה מאוד שהוא השתנה והתבגר ולא נותר בו דבר ממה שהיה בו אז. אבל עדיין, חשה צורך לדבר על הרקע של הסיפור הזה. כי שנאה יוצרת היזון חוזר. היא מין יצור כזה שניזון מכל טיפת רעל שמגיעה לכיוונה וגדלה למימדים שלא שיערנו.
ידוע המאמר ש"בין אדם לחברו זה אש" בתורת המוסר. והכוונה היא, שפגיעה בין אדם לחברו פוגעת בכולם. בפוגע, בנפגע ובסביבה. כמו אש המתפשטת ושורפת ללא אבחנה. ככה גם מתנהגת שנאה. היא פוגעת בכל מי שמעורב בה. גזענות משחיתה את נפש האדם וחונקת את נשמתו. אבל היא פוגעת גם בסביבה. וגם בקורבן. אש אינה יודעת רחמים.
חייבים לעצור את המחלה הזו. עכשיו, אתמול. מייד!גזענות איננה מונח פוליטי או פסיכולוגי. השורש שלה הוא שנאה. קשה לומר זאת, אבל מדובר בשנאה. וברוב מוחלט של החיים, שנאה חסרת ביסוס ממשי. שנאה שצוברת טרוניות, כעסים קטנים, מחלוקות קטנות. מסוג הדברי שגדלים מהר והופכים לכעסים אמיתיים. גדולים ומפלצתיים. מחלוקות כאלו הופכות קשות לפיתרון והאמוציות והפחד והכעס מקשים על יישוב סכסוך. זה נכון, וזה אמיתי ואין לי עצה חכמה להציע. קטונתי מלפתור את בעיית האפליה בבמוסדות החינוך, את האפליה רבת השנים בכל תחום בחיים, את הרתיעה המובנית מפני השונה שהפכה למין אבן יסוד תרבותית בציבור החרדי.
אבל חייבים להפסיק עם זה. בגלל הגוזלים..בגלל ששנאה המושרשת בבתים שלנו מחלחלת עמוק לנפש ילדינו. בגלל שהיא עושה שם שמות. בגלל ההשחתה הזו, עלינו להפסיק. כי האש הזו פוגעת בכל הצדדים ומכלה גם את הזכים והטהורים ביותר שבנו. כי היא פוגעת גם שמי שמנסה להגן על ילדיו מתורת הגזע הזו, וגם במי שנפגע ממנה בעצמו. אין מגן ממנה. כי די כבר.
]]>
