אני עובדת בגלל צורך נפשי עמוק לצייר, כך שהתלות שלי בעבודה היא כל כך גדולה, שההצלחה או אי ההצלחה היא הפרמטר של מצב הרוח שלי. כאשר אינני מצליחה לצייר, ויש ימים כאלו, אני מוצאת את עצמי כל כך חסרת ערך, כל כך לא ממצה את עצמי, שכל מי שנמצא בקרבתי סובל. בדרך כלל אלו הם הילדים שלי.
זה הולך ככה: הם, וגם עבודות הבית, לא מאפשרים לי לצייר כמו שאני רוצה, על פי "מוזה", בשקיעות מוחלטת, אני נהיית מתוסכלת מאד. חוסר הסבלנות שלי מושלך אל הילדים, שלא נותנים לי עוד יותר לצייר, כך שאני נהיית עוד יותר מתוסכלת, וחוסר הסבלנות שלי כלפיהם עוד יותר גדל, ומתרחב ומתפשט ומסתעף, וכן הלאה וכן הלאה: מעגל קסמים בלתי נגמר.
אבל יש גם זמנים טובים. זמנים בהם השם מרחם עלי, ועוזר לי לצייר דברים שמשביעים את רצוני (ותאמינו לי, זה ממש לא פשוט, להשביע את רצוני במה שקשור לאמנות), בימים הללו, בהם יש לי השראה. על אף שאני ישנה בשעות לא שעות, והעבודה בבית מצידה, לא מקטינה את עצמה לעולם לכבוד שום דבר, גם לא לכבוד אמנות, אני באופן אבסורדי ממש- כל כך רגוע , מאושרת ומחייכת, שמחה וטובת לב כלפי הילדים וכלפי העולם כולו, שזאת ממש חגיגה.
כרגע. נכון לחודשים האחרונים. אני בתקופה "לא טובה". הרבה זמן לא הייתי. נשכרתי על ידי עיתון ילדים מפורסם לאייר מדור קבוע לסיפור, שאינני אוהבת אותו, אינני מתחברת אליו, ואינני מסכימה עם שום מילה שנכתבת בו. כל שבוע מחדש, כשאני מקבלת במייל את הפרק, עלי לחשוק שיניים ולקרוא אותו עד הסוף, ואז, לנסות למצא רעיון חמוד לאיור שלא יהיה קשור בכלל לסיפור, כי אם יהיה מידי קשור, הוא רק ירגיז אותי וייצא בלתי יפה בעליל.
כמו שמובן, העבודה הזאו אינה יכולה לשמח אותי ולא לעורר את נימי האמנות הרדומים של מכחולי. אבל העורכת אוהבת את הציורים מאד מאד, ותאוות ההספקים והסדר שלה, הרצון "להיות מוכנה כמה שיותר מראש", גוברת משבוע לשבוע. עכשיו אנחנו אוחזות ב"חודש וחצי מראש". שפרושה: יש בארסנל שישה איורים מוכנים לששת הפרקים הבאים של הסיפור הנוראי לטעמי. אבל היא לא שבעה! אתמול התקשרה אלי: "טובי, מתוקה, אני יוצאת לחופשה עם הילדים השבוע, ואני רוצה שתתקדמי עוד קצת עם האיורים". ושלחה לי שני פרקים נוספים במייל.
עכשיו אני יושבת על יד שולחן העבודה שלי, ובמקום לצייר את הפרק הראשון, משרבטת, מתלוננת, מנסה להתעודד.
הקטנים אצל אחותי בבריכה הקטנה שבמרפסת ביתה, ורק אחת, שיפי המתוקה בת השש, נשארה בבית "לעשות את החוברת לכיתה א'", היא כל כך שקועה בחוברת. כולה התלהבות ושמחה. חדוות יצירה שכזו. אני חייבת ללמוד ממנה!
אני רוכנת על גבי שולחן האור, ומתחילה לשרטט ולשרטט. "אמא, מה את מציירת"? שיפי גוהרת מעליי והבעה של כובד ראש נסוכה על פניה המתוקים להפליא. אני מרחיקה מעט את הציור. מסתבר שציירתי אמא מחבקת ילדה קטנה! האמא מזכירה אותי באופן מעורר חשד, והילדה היא לגמרי שיפי. עם הנמשים והכול.
"מה זה נראה לך"? אני שואלת "אני"! היא צוהלת. "זה אני. וזו את. ואת מחבקת אותי! נכון"? היא מאושרת. התלתלים שלה רוקדים והיא מחבקת אותי ומצמידה נשיקה רטובה, מחציתה למצחי, ומחציתה למטפחת שלי. "את". היא אומרת. "האמא הכי טובה בעולם"! באותם רגעים אני מבינה שאני מקבלת תשובה ישירה משמיים לתלונות שלי. זה אולי חשוב מעט לנפש. אבל אין! אין דבר שישווה לאהבה העצומה הזו אל ומילדיי היקרים. המתנה הנפלאה ביותר בעולם.
מסתבר שלא תמיד אנחנו עובדות בשביל הכסף, אנחנו אמנם צריכות כסף, אבל עובדות בשביל הנפש.
]]>
