מים ועוד מים זרמו בשצף קצף מהמתקן הברזילי הענק שבפתח הבנין, ואשר במקורו היה הקשר הטכני בין מי התהום לצינור הארוך מאד בו השתמשה פטמה לנקות את הבניין פעמיים בשבוע.
היא עמדה שם, במטפחתה, מכנסיה המופשלים והגשר הנצחי והמתמיה על שיניה בנות השלושים וחמש לפחות, והייתה אובדת עצות.
כך ראתה אותה יעל, שירדה באותה עת בחפזה במדרגות הבניין, ממהרת מאד.
מתקן המים פעם והמה בכניסה כאילו היה מפל גועש, מזרים עוד ועוד מים אל הרחבה המרוצפת ויוצר שלוליות, יובלים ונתיבי נחל שפיכו הלאה משם, אל הכביש ועל הרחוב.
"מה את מתכוונת לעשות"? שאלה את פטמה. "פנית לפויכטוונגר, ועד הבית"?
"ביטח פניתי", אמרה פטמה . "הם אמרו מיטפלים פזה". (במבטא ערבי כבד)
היא נראתה לחוצה. ידעתי מדוע. בעוד פויכטונגר מטפלים בבעית המים, הולכות דקות יקרות מזמנה הקצוב, המתוכנן והעמוס של פטמה, לאיבוד.
גם יעל הייתה אישה עסוקה. אם במשרה מלאה, ועובדת במשרד שלשה ימים בשבוע. בימים בהם עבדה הייתה נחפזת וקצרת נשימה, עסוקה עד מעל הראש ובכללית, נפוחה מחשיבות עצמית. אבל בתוכה התגוררו כל מיני נשים, שמידי פעם הרימו ראש ויצאו לאוויר, זקופות ונחושות. ביניהן הסתתרה סוציאליסטית קטנה, ועוד אחת הומאניטארית.
היא ראתה שפטמה במצוקה.
"תנוחי, מה אכפת לך". הציעה לה. "שבי על המדרגה פה ותעשני. רוצה שאוריד לך קפה"?
"אם היית יודעת מה יש לי להספיק היום", זנחה פטמה את הצינור השמוט, הנפול וחסר התועלת . "חוץ מהבניין שלכם יש לי עוד חמש בניינים ואחר כך בארבע אני הולכת שעתיים לגברת פייס".
יעל לא הכירה את גברת וייס, אבל ההומאניטרית הקטנה שבתוכה קיוותה שהיא נחמדה. פטמה נראתה אומללה ולחוצה מאד. "שבי פטמה, תכף יבואו לתקן את זה בטח", הרגיעה אותה.
פטמה נשמעה בקולה. היא התיישבה על מדרגת האבן. הוציאה מכיסה חפיסת סיגריות ml כחולה והציתה סיגריה בכוונה רבה. "תראי מה זה", נשפה אל על נשיפה ארוכה ומתמסרת. "השמיים יפים כל כך. כמו ציור! כנראה אללה מעוניין שאני אסתכל ואשבח אותו".
"אללה מעוניין שתשבי קצת לנוח", אמרה יעל והתיישבה בעצמה. ממדרגת האבן הייתה ירושלים יפהפייה פתאום. הרי רמות מתולתלי עצים בירוק מנוקד במה שנראה כמו המון כבשים לבנות- אפורות, ובעצם המעצבניו סלעי ענק.
והשמש הזאת, הנדירה, ליום יומיים ומטילה כישוף על כל הדברים הרחוצים והעננים.
כמו ציור.
פטמה והיא ישבו והביטו בהם כשהראשונה נושפת ושואפת בהנאה של מתבגרים . "וואלה הרגעים האלו.. זה נותן כח לכל היום". פטמה עצמה עיניים ונדמה היה שעשן נודף מכל כולה. יעל מעולם לא ראתה מישהו שנהנה כל כך מסיגריה.
היא שאלה אותה על זה.
"כנראה שמה שאסור לנו, יותר כיף," אמרה פטמה בפתיחות פתאומית.
"אסור לכם"? התפלאה יעל. היא חיה בחברה בה נשים אינן מעשנות, אבל לא מתוך איסור, אלא יותר מתוך אי מקובלות. גברים עישנו להנאתם כקטרים, אבל אישה. אף אישה חרדית שיעל הכירה, לא עשנה. לפחות לא בפומבי. בדת שלכם אסור לעשן"? שאלה את פטמה.
פטמה לא ממש ידעה את התשובה, אבל ידעה דבר אחר: "בעלי. אם הוא רואה אותי ככה, מעשנת. הוא הורג אותי עלהמקום!" יעל ניסתה להבין.
"בעלך לא מרשה לך, או אללה"?
משהו משועשע עבר בעיניה של פטמה וחצי חיוך נצנץ בגשר שיניה כשאמרה במין לגלוג עצמי, "אני לא יודעת. באמת שלא. אבל מאללה אני לא פוחדת. וממחמוד, בעלי, כן".
"מה הוא יעשה לך"? עיתונאית סקרנית קטנה יצאה מבין הנשים הקטנות שגרו בתוך יעל וזקפה ראש,
"אוהו"! נבעתה פטמה והפסיקה לנשוף. "אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה". יעל שתקה, היא ראתה בפירוש שפטמה מעוניינת להותיר את הדברים לוטים כלשהו בערפל.
פטמה חזרה אל הסיגריה. המים המשיכו להרביץ לרצפה. השעון לא עצר.
"טוב. אני אזוז. ואני מקווה שפויכטוונגר יטפלו בצינור מהר", אמרה, וניערה את חצאיתה.
"אני יעלה אליהם", אמרה פטמה "אם לא, יטפלו בזה תוך רפע שעה, אני ממשיכה הלאה".
"להתראות. יום טוב". נופפה יעל, הכתיפה את תיקה ונסעה משם נוצרת את מראה השמיים כפי שעשתה זאת בכל בוקר יפה בדרכה לעבודה. זה נתן לה כח לכל היום.
**
המפגש התגליתי הבא עם פטמה היה אקראי למדי. יום שישי אחד עשתה יעל קניות במרכול לשבת. פטמה עמדה לפניה בתור. ידיה אוחזות בלחמניה ובשוקו, והיא מפזרת מבטים לחצים וזהירים לכל עבר.
יעל ידעה מדוע פטמה התגוררה בכפר הסמוך, שועפט, ולא הייתה אזרחית ישראלית אלא פלסטינית. היא לא הייתה מורשית לעבוד בישראל, וכל העבודה שלה כאן, הייתה בלתי חוקית בעליל.
"הולכת לקייטנה, פטמה"? התבדחה איתה חרש יעל, מחווה על השוקו והלחמניה.
"לא. זה בשפיל הבן שלי. הוא הגיע איתי היום. לעזור".
"לא לומדים אצלכם היום"?
"יום שישי". שילמה פטמה והסבירה. "יאללה אני זזה. להתראות".
כשחזרה יעל, עמוסה בשקיות הקניות, היו פטמה ובנה הלא חוקיים עמלים במרץ על נקיון- הבניין.
לחמניה נגוסה הייתה מונחת על גדר האבן, ובפח זיהתה יעל שקית שוקו ריקה.
גם הילד הזה בן העשר, עושה טובה ונוגס מהלחמניה, אבל שותה בשלוק את השוקו עד תומו. ממש כמו הבן שלה.
"אז אני לא מבינה", עצרה יעל במדרגות, הניחה את השקיות ונחה שניה. "אסור לכם ללמוד ביום שישי, אבל מותר לעבוד?
זה לא כמו שבת שלנו"?
"את לא מפינה.. זה מסובך".. התחילה פטמה להסביר. "ג'אמל תעל להון". יעל חיכתה להסבר. במקומו. צנחה פטמה על המדרגה וצעקה. "אךךך".
"מאמא".. צעק ג'אמל וטיפס במהירות את ארבע המדרגות שהפרידו ביניהם.
"הכל פסדר. הכל פסדר". הרגיעה אותו ואותי פטמה בעברית, תופסת את בטנה בתנוחה שאי אפשר לטעות בה.
"את בהריון"? נבהלה יעל
"כן. חודש שפיעי". יעל פתחה וסגרה את פיה כמו הקרפיון שבשקית.
"ככה.. ככה..א.. את עובדת בהריון"?
יעל השפילה את עיניה אל כרסה עצמה. היא לא הייתה בהריון, אבל הערכת מצב השוואתית עגומה גילתה לה שביטנה בולטת מזו של פטמה.
"מאמה", ליטף אותה ג'אמל.
"יא איבני", ענתה והתרוממה. "זה רק ציר קטן. כאב מוזר. יעבור". הרגיעה את שנינו, הזדקפה והמשיכה לגרוף מים במגב.
ליעל לא היו מילים. ארבעה הריונות עברה, ובכולם חשה כבדה ואומללה, מפונקת ונטולת כוח לכל מלאכת בית מכל סוג.
למעשה, עד עכשיו, כמעט חמש שנים לאחר הלידה האחרונה, היא עדיין מאשימה את ההריון בכל מיני דברים: שרירים רפויים של בטן שאינה נכנסת לעולם, חולשה מפעם לפעם, זיכרון שהלך לעזאזל.
ואילו פטמה...
"הם עם המשול לחמור", הסביר לה בעלה ברצינות רבה. "ככה כתוב. בפירוש. אל תתפלאי ואל תתמהי. הכוחות שלהם שונים משלנו. בהמיים יותר".
ובכל זאת, מראיה של פטמה על המדרגה, בהתאמצה לקום, נתמכת בידו של ג'אמל בן העשר ביד אחת ובשניה מחזיקה את ביטנה הזערורית, לא מש ממוחה של יעל ימים רבים.
בשבועות הבאים עקבה יעל אחרי התפתחות ההריון. בכל פעם שפגשה בפטמה, מתכופפת, מעשנה מתאמצת כאילו היא נערה בת שמונה עשרה, נזפה בה ברכות. אבל פטמה רק צחקה, ואחרי חודש הצמיחה כרס גלויה ויציבה למראה.
"אין מצב שתעצרי קצת.. תעבדי פחות"? שאלה אותה יעל שוב ושוב.
"איפההה", ענתה פטמה שוב ושוב. היו לה הרבה תירוצים מדוע אינה יכולה להפסיק. היא אוהבת לעבוד. אין לה מה לעשות בחיים אלמלא העבודה. משעמם לה בכפר. היא זקוקה לכסף. יש לה חופות על האוטו ועל הגשר בשיניים שהתעקשה עליו, ועל הלחמניות והשוקו של ג'אמל, ושל חמשת הילדים האחרים שלה".
אבל כל תשובה כזו התחילה משום מה במילה "בעלי".
"את כמעט בת ארבעים, זה לא גיל צעיר להריון.. לפחות הסיגריות.. תראי. תראי איך הוא קטן בגללן". ניסתה יעל להתרות.
"תגידי, מה אכפת לך ממנה", שרקה שכנה אחת במדרגות, ששמעה אחת משיחות המוסר והבריאות שהטיפה יעל לפטמה, "עוד מוחמד, פחות מוחמד. עוד מחבל שיהרוג יהודית, פחות מחבל שיהרוג יהודים. שיילך התינוק הזה כפרה על ילדים יהודיים".. ליעל לא התחשק להתווכח.
היא חשבה על זה שלשכנה, גברת נוישטט, יש מעט מאד כבוד גם לילד יהודי, אם הוא ספרדי. עובדה, כשנלחמה יעל להכניס את הילד שלה ל"חיידר", בית הספר המקומי, הייתה צריכה להקיז דם עד שקיבלו אותו. והוא בכלל לא ערבי. אבל הורי הוריה הגיעו מארצות ערב, וזה הספיק להם, לאשכנזים השולטים, להערים מכשולים בדרכו של כל ילד אל מוסדות הלימוד האשכנזיים.
לכן שתקה עכשיו, חייכה אל גברת נוישטט והעבירה נושא.
בבית, חשבה על זה עוד קצת.
היא נזכרה בויכוח הפילוסופי הנצחי שהיו מתווכחות בנערותן ב"אירגון" בשבתות, אז, בתיכון,
"תינוק לא מוכר בוכה, מיילל, רעב, צמא וזקוק בעליל לעזרה", תיארה המדריכה בצבעים מעוררי חמלה. "שוכב במיטת תינוק, חסר אונים. פניו מוכתמים בדמעות ובנזלת, והוא מתחנן ומשווע לעזרה.. מאיזה שהוא מקום מודיעים לך שמדובר בהיטלר. הילד הזה יגדל ויהיה אחראי לרצח של שישה מליון יהודים! תגשי אליו לעזור לו, או לא"?
כמובן שהתשובה ההגיונית היא לא.
אבל הויכוח הפילוסופי נסב סביב הפסוק "באשר הוא שם", שנאמר דווקא על ישמעאל הנער, שהוצל במדבר, על אף שבעתיד יהיה זרעו אחראי על כמה וכמה ממעשי הטרור בעולם כולו.
מצד שני, נו, באמת, היטלר.
אבל פה לא היה היטלר, ואפילו לא ישמעאל. כולה התינוק הבלתי מתפתח בגלל סיגריות ארורות של סוזן הטובה והנחמדה.
היא שמחה מאד כששמעה, חודש לאחר מכן, שלסוזן נולד בן בריא ושלם.
שני קילו אמנם. אבל בריא ושלם.
יעל תהתה איזו קונספירציה הייתה צריכה פטמה לארגן על מנת שמחמוד, בעלה, לא יקשר את גדלו, כלומר, קטנו של העולל, לסיגריות. בטח אמרה לרופא יהודי רחום: "בעלי הורג אותי אם הוא שומע אני מעשנת", והלה עשה הכל כדי להסתיר ממנו את המידע.
שבועיים לא הייתה פטמה בעבודה. שבועיים הסריח הבניין מעטיפות של חטיפים, אפר סיגריות ודברים שחורים ודביקים שהיו פעם ארטיק ושוקו וחמצוצים וקפה ולאחר מכן עיסה דביקה ומטונפת על רצפת המדרגות. ובשבוע השלישי התייצבה לעבודה.
בטנה שטוחה, שדיה מעט נפוחים, אבל כל כולה אומרת עיזוז ומרץ.
"ארבעים יום אחרי לידה"! נאמה באוזניה לאחר שוידאה שאין אף שכנה בסביבה. "ארבעים יום אנחנו נוהגות לשכב במיטה ולנוח! זה נקרא "משכב לידה". לא יוצאות לשום מקום. בקושי זזות. לא מתאמצות כדי שיהיה חלב טוב לתינוק והחלמה מלאה לנו"!
"איפהההה", אמרה פטמה, צחקה ולא יספה. אותו יום לא הייתה במצב רוח של דיבור. ודווקא עניין את יעל איפה היא שמה את התינוק כל כך הרבה זמן, האם היא מניקה את המסכן הקטן, ובכלל, איך היא מרגישה. פטמה רצתה רק לעבוד ולא לדבר. ובמוחה של יעל עברה המחשבה :"דיכאון לידה".
היא לא לחצה את פטמה. הניחה לה. אבל בראשה, המשיכה לחשב, באובססיביות, את גילו של התינוק.
**
יום אחד, כשהיה העולל בן שלשה חודשים לפי חישוביה של יעל, הגיעה פטמה לבניין כלאחר ריצה, מתנשפת ומבוהלת ופרצופה חיוור מאד.
"מה קרה"? נזעקה יעל, שירדה בדיוק במדרגות ושקית זבל גדולה בידה.
"הילדים האלו" נאנחה פטמה והוציאה סיגריה. "תעמדי לידי רגע". ביקשה. היא שלחה מבטים אל מחוץ לבניין והייתה מוזרה למראה. "מה קרה"? תבעה יעל לדעת.
"הם, הם. מאחרי לידה בערך, כל הזמן מרפיצים, זורקים אפנים. עלי ועל האוטו שלי. אני לא יודעת מה לעשות איתם".
"מי"? יעל הרגישה איך דמה מתלהט בכעס.
"ילדים זה ילדים קטנים, אני יכולה עליהם, אפל אלו שמתחילים להיות המה גדולים זה כפר לא צחוק. גיל שלוש עשרה ארפע עשרה", "הלכת להורים שלהם"? "כן, פטח מלא פעמים, אומרים טוב טוב ניטפל בו ולא עושים כלום. אם היו עושים לא היו מרפיצים אחר כך עודפעם". נופפה בסיגריה בהיגיון.
יעל חשה איך אגרופיה נקמצים בכיס הג'קט. היא התבוננה בגופה הצנום של פטמה. בגשר הנוצץ, בנמשים ובגופה הנערי, נראתה פטמה לא יותר מבת שמונה עשרה. מדוע ולמה מתנכלים אליה ילדים וזורקים עליה אבנים עד שהיא בורחת לפה מבוהלת"?
"את יודעת את השמות שלהם? תני לי. אני אדבר עם ההורים שלהם". אמרה
"עזפי", ביטלה פטמה. "שום דבר לא יעזור, תקשיפי. לי לא אכפת לעפוד מהבוקר עד הליל, אבל שלא ירביצו לי".
הילדים או מחמוד? שאלה יעל את עצמה
"תגידי רגע", אמרה לפטמה פתאום. "יש לי שאלה. תהיי אמיתית".
"פטח"! הבטיחה פטמה.
"אם אני הולכת עכשיו לשועפט, לעבוד בניקיון.. אני יכולה ללכת בלי שמרביצים לי, זורקים עלי אבנים, או, בואי נודה על האמת.. הורגים אותי"??
היא הביטה ביעל שניה. לשתיהן היה ברור שהאופציה של אבנים היא הקלה, ושסביר להניח שלא הייתה יוצאת מהכפר הישמעאלי בחיים. סביר להניח שהייתה נקלעת ללינץ' מקומי, או שמכוניתה היהודיה הייתה נורית ונשרפת על יושביה.
"את צודקת". אמרה פטמה בקול מושפל "הם היו הורגים אותך.. אבל"! סייגה פתאום במהירות. "אם היית אורחת שלי. או של מישהו אחר! אני או המישו האחר, היינו אחראיים עלייך!! לא היינו נותנים להם לפגוע בך. זה כלל ברזל אצלנו, באורחים לא בוגעים"!
"טוב". צחקה יעל, וירדה עוד שתי מדרגות. "לפחות בבניין שלי את אורחת. אף אחד לא יפגע בך פה".
"כן. זה בניין של אנשים טופים". הסכימה פטמה "אני באה תמיד לבו אם רציתי לברוח.. ואת האוטו אני שמה רק ליד הבניין הזה בו הם לא מעיזים לזרוק אבנים למה אדון פויכטונגר יהרוג אותם".
פטמה סיימה את הסיגריה. הצבע חזר לה מעט לפנים. "טוב. אני יתחיל לעבוד", התרוממה. יעל המשיכה ופנתה אף היא אל היציאה.
שני עננים רחצו בשמיים בגוון קציפתי, היו להם קצוות וורדרדים תכלכלים ואפורים. יום מעבר אביבי בין גשם לשמש, מזג חצוי טיפוסי לאפריל ישראלי.
"ממש כמו ציור", אמרה לעצמה.
ונצרה את המראות בשביל שיתנו לה כוח לכל היום.
]]>
