שני אנשים לקויי שמיעה מולה מתקשרים בעזרת שפת הידיים. הם מחייכים כל הזמן. אישה ערביה שראשה מחופה כפיה והיא עטויה חיג'אב עולה לרכבת. היא סוחבת כיסא גלגלים ובו נער, בנה כנראה, הוא נראה נכה מאד.
תסתכלי אומרת רוחמי לעצמה. רק תסתכלי. תפעילי את המוח, אותו אזור רדום מעט במעלה ראשך, ותפנימי.
יש לך הכול ילדה טיפשה, ואת עצובה. מה יש לך? כלומר, מה אין לך?
אנשים סביבה ממשיכים לחיות, גם כשקשה להם. גם כשהם סובלים מבעיות חמורות. החיים חזקים יותר מהכל. הם נאחזים בהם, בבדלי אושר, ביום יום, בשגרה.
היא לא סובלת מבעיות חמורות. כלפי חוץ, אין לה שום בעיה. ובכל זאת, היא לא ממש חיה. נכון יותר, היא די מתה, מבפנים.
זה לא שהיא רוצה שיכאב לה משהו פיזי חלילה, אבל לפעמים היא חושבת, שכאב פיזי עשוי להסיט את הכאב הנפשי הנורא הזה, בלב.
היא מנסה לארגן בראש את המטלות: סידורים חשובים בעיר: צעצוע חשמלי לתקן, נעליים להחליף מידה, טפסים לקחת מאיזה משרד רואה חשבון. היא תעשה הכל, מן הסתם. כמו מתוך רוטינה, אוטומטית, חצי רובוטית. כי צריך להמשיך לסחוב.
"שלום!" קול מוכר. אסתי שולץ!! חברה
לא. לא לא!! בבקשה לא.
כן!
"מה שלומך? לא שמעתי ממך המון זמן. הכל בסדר, ילדים בית עבודה?"
מקלפת מעצמה חיוך, ממלמלת רוחמי משפטים שנראים כאילו היא באמת באמת מתרגשת מהפגישה, ואולי זה רק מרוב התרגשות, שהיא מגמגמת למחצה.
"בואי, יש פה מקום. איפה את צריכה לרדת? באיזו תחנה?" אסתי מלאת עיזוז וכוח, מתנהלת לכיוון הספסל, ואיתה השקיות והתיקים וגם רוחמי. אחריה.
"איזה יופי לראות אותך. ממש כמו לחזור לעבר.. לימי הסמינר".
סמינר? מה זה?
"איפה את עובדת היום?"
רוחמי אומרת לה.
"יפה... אז את מכירה את עליזה בנדיקט, היא סגנית אצלכם. אה?"...
אסתי מדברת ומדברת. ורוחמי ממלמלת מידי פעם, מנסה לחייך, משתתפת בהנהוני ראש נמרצים.
ברכבת אין פקקי תנועה, ולכן הגם שהיא זוחלת די לאט, זחל ענק ואפור המכיל בתוכו כל כך הרבה סוגים של אנשים, היא מגיעה די מהר לתחנה.
"אני צריכה לרדת פה", מתנצלת רוחמי
"אוי. חבל". אסתי מצטערת. באמת.
"אנחנו נדבר", אומרת רוחמי. היא לא מתכוונת לשקר חלילה, אבל זה סוג של סיום פגישה. כמו "נדברה", בטלפון.
לפעמים זו הבטחה, לפעמים משאלה ולפעמים כמו עכשיו, סתם אמירה כזו, שנועדה להוות קו סיום.
"קחי את זה". אסתי, רואת חשבון שכמותה, מוציאה כרטיס ביקור ונותנת לרוחמי.
רוחמי מהנהנת בחיוך ומכניסה לתיק.
**
שעתיים אחר כך, אסתי מסיימת את סבב הסידורים באופן סופי. ומרגישה קצת יותר טוב. ההליכה באוויר הצח, קרני השמש, הזמן מרפא, ההספק ממלא סיפוק, והעיסוק מעודד, ולו זמנית.
צרותיה הקטנות, המעיקות והמציקות, נראות לפתע קצת רחוקות. היא מגיעה לתחנה ובדיוק קורים שני דברים: הרכבת מגיעה והטלפון שלה מצלצל. היא מוציאה אותו מהתיק. מספר לא מזוהה.
"רוחמי.. השגתי את המספר שלך". אסתי. "רציתי לשאול אם את עדיין בעיר, אני מגיעה".
"לא.. בדיוק עכשיו עליתי לרכבת".
"אז תרדי בתחנה הבאה. שמרי את הכרטיס. הוא טוב לשעתיים".
נו באמת.
"אני צריכה להגיע לילדים מתי שהוא"..
"מתי?"
"באחת וחצי".
"יש לך עוד שעה. זה מספיק לי. אני רוצה לשבת לשוחח איתך. קצר. קטן. בבקשה". עקשנית הפכה אסתי לקראת גיל העמידה.
מחושי הסקרנות של רוחמי מתרוממים. היא עשויה להיות מובלת על ידי מצב רוח, נוטה מעט לדכדוך מקומי, אבל תמיד הסקרנות מנצחת".
היא ירדה בתחנה הבאה. שומרת את הכרטיס בקפידה.
"את שומעת?" אסתי התיישבה לידה, מחייכת. "רציתי רק להגיד לך, שעשית לי את הבוקר, אני לא יודעת אם שמת לב. השתדלתי שלא יראו, אבל בטח שמת לב, את נראית כל כך שלווה וזחוחה.. אבל אני.. החיים, את יודעת, לא פשוטים בכלל. משפחה זה דבר רציני, עבודה זה דבר רציני.. ואולי תלמדי אותי באמת, איך מצליחים לשרוד את כל זה בלי להיות מדוכדכים?
רוחמי הנהנה בראשה. העולם הזה משוגע מעט. את זה היא יודעת מזמן. מה זה היה, מה שלימדו אותה פעם על אנרגיות שמועברות מאחד לשני? הכל שטויות, אה?
היא מסתכלת על אסתי ופתאום, משום מקום, הוא בא: צחוק מתגלגל מאד.
]]>
