בהתחלה התלהבנו מאוד מהעניין. במשך שעות, מהעליזות בחיינו, הכנו סקאצ'ים - קטעים מצחיקים להמחזה. היינו נרגשות מאוד, כדרך ילדות בנות חמש עשרה. וחיכינו בקוצר רוח לערב ולהפגנת כשרונותינו. ההצגות הועלו, הבנות האחרות צחקו ונהנו וחבורתינו ציפתה לתשואות חן מהכיתה ומהמורה כאחד.
אלא שדא עקא, בפיה של המורה לא הייתה מילה טובה. היא הודתה לנו מאוד על עמלנו ובסוף הערב, קראה לנו, הודתה שוב ואז ישבה לנתח איתנו יחד את המחזות שהעלינו. הראשון לא נפסל אלא היה קרוב מאוד לזה, משום שהוא לא היה מציאותי. השני היה נחמד ומצחיק אבל עסק בנושא נדוש כל כך. השלישי היה כנראה מצוין ולכן לא היה מה לדבר עליו.
חלילה לי מלדון את אותה מורה לכף חובה. להפך, היום אני מבינה שבגלל שציפתה מאיתנו (ליגה מחוננת ומשכילה של הכיתה) לכל כך הרבה. היא פשוט יצאה מנקודת הנחה שאנחנו יודעות שזה בסדר וניסתה רק לצחצח אותנו, לבדוק מה ניתן לשפץ בפעם הבאה.
אלא שהפעם הבאה לא הייתה, כלומר, כן, היו עוד ערבים, אבל אנחנו לא היינו ממכינות התוכניות, קסמם של הערבים החברותיים פג באחת. ואנחנו ידענו-למרות שלא הודינו בכך בפה מלא-שלעולם, אבל לעולם לא נעלה יותר מחזות.
מקובל לחשוב שביקורת היא מילה דו משמעית ושיש בה ללא ספק, אי נעימות, אבל לפעמים היא בלתי נמנעת ואפילו נצרכת וחיונית.
מה שנשכח מרובנו, מבקרים קרחים מחודדי לשון ועיפרון שכמותנו (וגם כאלה שמתחזים לסתם נשמות טובות שאומרות "הכל בפרצוף") הוא שלמעשה ברוב המקרים, הייעוד של אותה הביקורת איננו ממש קיום מצוות "הוכח תוכיח", אלא מניעים אחרים, שונים לחלוטין ולגמרי לא חפים מאינטרסים שמובילים אליה.
מה עושה לנו הביקורת? מתי מותר וכדאי לנו למתוח ביקורת, ואיך עושים זאת בלי להרוס, אם בכלל?
קו דק שמפריד
בתקופה המתהדרת ב'דוגריות', בחשיפות חדשים לבקרים, ובמה שמצטייר כמו יושר מחוצף וחינני-הביקורת היא חלק מן ההוויה, נספח בלתי ניתן לתלישה מערימת המסכמים שכותרתה "החברה המערבית" תחת הסעיף:"ישראל, חברה".
למעשה, איש לא יוכל להפריך את הטיעון הבא:אנחנו חיים תחת אש ומתמדת, צולבת וחזקה של מתיחת ביקורות מהסביבה בכל התחומים. זו עובדה ברורה, מצערת ומחלישה. מחלישה משום שהדבר הראשון שעולה מכל דברי המומחים והמבינים שרואיינו לכתבה הזו היא שאין דבר יותר הרסני, יותר דורסני ומרפה ידיים מהתופעה הזאת.
אנחנו רגילים לביקורות. נראה לנו שזה חלק בלתי נפרד מהחיים. בתורה יש את מצות "הוכח תוכיח". אנחנו מרבים להזכיר את זה ולהשתמש בזה ובעיקר להצטדק על ידי זה. ואולם על פי דברי גדולי המוסר והחסידות, התוכחה היא חומר נפץ לכל דבר, כאשר אומרים למישהו תוכחה שהיא איננה ראויה, נשמתן נחלשת ממש, ומלבד זה שהוא חש יותר רמוס ודרוס מאי פעם, כל טובה לא נגרמת לו
בליקוטי מוהר"ן נאמר: "אף על פי שתוכחה הוא דבר גדולה,ומוטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו אם ראה בו שמתנהג שלא כשורה, כמו שנאמר,'הוכח תוכיח את עמיתך'-אף על פי כן, לא כל אחד רשאי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא: תמה אני אם יש בדור הזה מי שיוכל להוכיח, ואם רבי עקיבא אמר את זה בדור, כל שכן בדור הזה.."
כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח, לא רק שאינו מועיל בתוכחתו, אלא שמבאיש ריח של נשמות השומעים השומעים תוכחתו. כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח הרע של המעשים הרעים והמידות הרעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו שמונח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב. כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר, אין מרגישים הריח הרע, אבל כשמתחילין להזיזו, או מעוררין הריח.."
על פי הרמב"ם, התוכחה היחידה הנכונה והמקורית היא זו שנעשית כאשר מישהו רואה שאדם אחר שאהוב עליו מאוד, עושה משהו לא ראוי וכל כך אכפת לו, כל כך כואב לו, עד שהוא מעיר לו על כך, מתוך רצון שיהיה לו טוב. בביקורת הזאת המקבל לא חש בכעס או השפלה, אלא רצון אמיתי להבין ולשפר. זוהי ביקורת טובה, שמגיעה ממקום של קדושה, ומעניקה כוח. כל ביקורת אחרת, שאין בה את הקריטריון הבסיסי הזה, היא ביקורת לא ראויה. למעשה, כל ביקורת שגורמת לנו לחוש מושפלים, רמוסים ועלובים כתולעי עפר, היא ביקורת גרועה והיא לא באה מן המקום הנכון. כלומר, אין עלינו לקבל אותה.
אז תתחילו לבקר נכון.
]]>
