האישה זעמה על בעלה: תהיה חרדי אחרת נתגרש; כך זה נפתר

>> למגזין המלא - כנסו <<

בוא נגיד כך - חסיד אמיתי או נקרא לזה בחור ירא שמיים כמו שמצופה להיות לא הייתי.

השנים עברו, גדלתי והגיע הזמן להקים בית בישראל. אמרתי להוריי שאני רוצה בחורה קצת יותר פתוחה, אבל הם אמרו: 'תקשיב צדיק, אנחנו מחפשים לך את הכי טוב שיכול להיות'.

וכך נפגשתי עם השידוך שסדרו לי הוריי ואחרי שלוש פגישות אפשר להגיד שסגרנו.

לא במאת האחוזים רציתי אותה, היא סגורה מדי בשבילי חשבתי, אבל היה לב זהב ורגיש אז אמרתי: כן.

התחתנו, בהתחלה היה הכול נחמד ויפה. התחברנו מאוד מבחינה רגשית.

אבל היה משהו אחד שגרם לבעיות - לאשתי הפריע איך שאני מתנהג ברוחניות: מפספס תפילות במניין, לבוש מודרני. היא הגיעה ממשפחה סגורה ופתאום ככה, משהו שהיא לא הכירה. היא הרגישה בזה בושה. היא אמרה לי בעדינות: 'לא נעים לי איך שאתה הולך. תתלבש בבקשה קצת יותר בנראות חרדית'.

ואני בטיפשותי הוספתי שמן למדורה. פתאום ראיתי שאת האישה שדמיינתי בקטע של יותר פתיחות לא קיבלתי, ביקשתי ממנה ההפך שהיא זאת שתלך יותר פתוח (פחות צנוע מבחינתה) וזה רק הדליק אותה יותר, היא חשבה שאני מידרדר ברוחניות.

וככה הסאגה התחילה.

במקום להתחבר לכל הדברים הטובים שחיברו בינינו, העמקנו את הפערים בינינו.

היו לנו את כל הסיבות לחיות טוב ביחד, למרות ההבדלים האלו שיש בינינו. והיו לא מעט הבדלים...

אבל הרי בין כל בני זוג יש פערים בין שניהם ומנסים יחד לגשר על הפערים.

אצלי זה עבד קצת אחרת...

אשתי בגלל שהיא העירה לי זה גרם לי ליותר פתיחות ופתאום הפריע לי הלבוש שלה, כי רציתי יותר מודרני ופתוח.

וכך זה כבר התחיל לגלוש למריבות בינינו, למפריד ולא למחבר.

אני זוכר יום אחד ישבתי עם אשתי והיא אמרה לי בשקט שהיא התייעצה בחסידות אליה היא משתייכת עם אחת מהרבניות והיא אמרה לה להתגרש ממני, אם אני לא מסכים להיות בקו הנורמלי. ואני לא יודעת מה לעשות, היא סיימה.

אני, עלו לי העצבים לראש, לא התאפקתי ואמרתי: 'מה את לא יודעת מה לעשות?! אם את חושבת ומתלבטת אז תתגרשי ממני, אם אני לא מספיק טוב בשבילך בואי נתגרש עכשיו!'

זו הייתה המריבה הראשונה שממש הייתה קשה בינינו.

תמיד היינו רבים על הדברים האלו אבל חוזרים בסופו של דבר איכשהו לקו האמצע.

אבל עכשיו זה היה אחרת.

אז הנה אני אצלך מרדכי, אני באמת לא יודע מה לעשות. אולי באמת כדאי לי להתגרש. אני סובל, אשתי סובלת, למה החיים האלו? בוא נתגרש וזהו!

מצד שני יש לי עם אשתי המון דברים טובים בזוגיות שלנו, יש לנו חברות טובה וכבוד הדדי, יש לנו ילדים יחד. ואם אנחנו מורידים את הבעיה הזו של אי התאמה רוחנית, אז אנחנו זוג מיוחד. מצד שלישי יש לי חברים שאומרים לי: 'עזוב אותך, תחיה את החיים, תתגרש, היא לא מתאימה לך, זהו. נקודה. מה אתה רוצה לעשות, זה פשוט לא אתה וזהו".

מן הסתם מחלוקות מהסוג הזה בין בני זוג הן טריגר לבעיה אמיתית, ובשביל לגשר עליה ושיהיה אפשר לחיות יחד בשלום צריך שבאמת יהיה בסיס טוב לזוגיות. אין ספק שמחלוקות מהסוג הזה מערערות את כל העולם של אותו זוג, הם הרי התחתנו במחשבה על חיים בכיוון מסוים ודברים משתנים להם בצורה קיצונית (כל אחד והמקום שלו) מאורח החיים שהם גדלו עליו וחונכו עליו, דבר שגורם לזעזוע גדול ולשבר אמיתי.

אבל האם צריך להתגרש בגלל דבר כזה? במיוחד כשיש זוגיות טובה מאוד.

והרי בין כל בני זוג יש הבדלים ובמקרים רבים אף משמעותיים. לא תמיד מצליחים להגיע למשל לאותה התאמה רוחנית.

ממה שאני רואה אצל הרבה זוגות במקרים כאלו, בין אם זה חרדים מבית בין אם זה חוזרים בתשובה, אם שני בני הזוג משחררים כל אחד בכיוון שלו. (כמובן שלא עוברים על ההלכה, יש גבולות שאסור לעבור) כלומר - לומדים לחיות ולהשלים שזה בן הזוג שלי. וזה מה שהכי טוב לי מהשם יתברך.

ובן הזוג השני רואה שאתה אוהב ומעריך אותו למרות מה שמפריע לך, אז בדרך כלל זה פשוט קורה. כל אחד מבני הזוג לומד להתחשב בשני ולהשתדל ללכת לקראתו במה שמפריע לו.

פשוט להרפות ואז הכול מתבהר באור אחר.

אם לאחד יש סבלנות והוא ממשיך לאהוב ולכבד ממש בדרך כלל השני בסוף מתחזק.