העצבות היא הצרעת של ימינו, איך אפשר לצאת ממנה לחירות אמיתית?

מספרים על הרב לנדא, כי כשגילו לו את הסוד של קוקה קולה, לא החתימו אותו על מסמך שמירת סודיות, או כל חוזה אחר. כשהרב התפלא ושאל אם צריך לחתום על מסמכים, השיבו לו: "רואים שניתן לסמוך עליכם ללא חשש", זו יראת השמים המאירה את פניו של אדם, זה טעם החיים האמיתי.

האדמו"ר מסקולען, צדיק עצום, ניצול שואה שחי תשעים ושש שנה מבלי שנכנע, גם כאשר הנאצים היכו אותו קשות על מנת להוציא ממנו מידע על שכנו, הוא סירב לשתף פעולה. כאשר הרים לרגע את ידו, חשבו שהוא נשבר, אך הוא ביקש דבר אחד, לזכות לקבורה יהודית. כשראו זאת, עזבו אותו לנפשו.

הרבי היה מקבל קהל במשך לילות שלמים ותפילותיו הרצופות והניגונים חדרו ללבבותיהם של רבים וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם. הדור נחלש עם אבידות כאלו גדולות.

בשורות כאלו מחלישות אותנו, גם הקשיים האחרים בחיים מכבידים עלינו, כל אחד וה"תיקון" שלו. מספרים על תושב העיירה חלם שהתקלקל לו השעון, הוא ראה שהמחוגים עצרו מלכת והמטוטלת עומדת במקומה, רץ לשען, הגיש לו את המטוטלת והמחוגים ואמר לו שהם אינם עובדים. אמר לו השען, "איפה השעון?". השיב החלמאי, "השעון בסדר, הוא בבית, זה רק המחוגים והמטוטלת שפסקו מלעבוד". אוי, חלמאי שכזה, הרי לא המחוגים ולא המטוטלת אשמים, הבעיה במנגנון הפנימי, אולי צריך לסדר גלגל שיניים, אולי למתוח קפיץ.

אומר הבעש"ט הקדוש: "במקום שמחשבתו של האדם נמצאת שם הוא נמצא". חשבתם פעם איפה אנחנו נמצאים? האם אנחנו זוכרים את המנגנון והקפיץ, או תקועים במחוגים או במטוטלת?

בהתמודדויות החיצוניות שעוברות עלינו, "כל הנבראים משמשים מראה לאדם", אמר הבעש"ט, דרכם הוא רואה את עצמו ועל ידי פעולה בנפשו, זה יפעל גם עליהם. אם נזיז משהו מבפנים נרגיש שלא המחוגים תקועים ולא המטוטלת, אלא משהו מבפנים, אצלנו. משהו מיצר עלינו.

מנגע לעונג

בפרשת תזריע אנו למדים כי כאשר יש נגע בעור, יש לפנות לכהן ולברר את מהות הנגע. הכהן הגדול לא היה רופא, אבל היתה לו ולבניו דרך לזהות את הפגמים החיצוניים ולמצוא את הבעיה הפנימית, את הקפיץ. גם כשהיו לוקים בצרעת, זכרו כי בהיפוך אותיות היא עצרת, כמו חג. מה כזה חגיגי בצרעת הנוראית הזו? אלא שהמרפא לצרעת היה "הסגר", התבודדות של 7 ימים, כדי להגיע לחשבון נפש נוקב, כי רק כשמאתרים את הנגע הרוחני, אפשר להתמודד עם הנגע הגשמי. אז נכון שהנגעים היו אומרים שמשהו רקוב מבפנים, אבל היה לזה צד נפלא לדעת ולראות בעיניים את ההשגחה הפרטית גלויה, זה העונג.

למי שהיתה צרעת לא היתה אפשרות להאשים מישהו אחר, אולי אלרגיה, אולי אכל משהו לא טוב. הצרעת מעידה עליו כאלף עדים שהוא צריך לעשות חשבון נפש ולהבין מה עליו לתקן. אין כאן אשמים אחרים. אבל היום, כל מה שקורה ו'נוגע' לנו, אנחנו חושבים שהכל "במקרה". תקועים ב"אשר קרך". אבל גם אנחנו יכולים להפוך את הצרה ל"רצה", להפוך את ההסתכלות שלנו ולהבין שהכל מאת השם, הכל תלוי בעין, במקום נגע, נעביר את העין ונקבל עונג, בכוח המחשבה וההתבוננות.

מצורע – זה עונש על לשון הרע. אונקלוס תרגם את נגע הצרעת "מכתש סגירו", מחלה של סגירות. גם היום כשאדם מרגיש שהוא בעצבות, בנפילה, בירידה, שלא הולך לו כלום, כל השערים נעולים, היום קוראים לזה "על הפָּנִים", אבל זה בעצם על הפְּנִים, הכל תלוי בקפיץ הפנימי שלנו. אז בתורה אנחנו מצווים "ובא אל הכהן", ללכת לצדיקים, לגדולי הדור, הם המרפא שלנו המוציאים ממסגר נפשנו.

כדאי לשים לב ולזכור שהדיאטה, הנסיון לצאת מהמינוס, להשליט גבולות בבית, הבעיות בזוגיות, הם המחוגים והמטוטלת. הכעס שאנחנו מוציאים עליהם, הצעקה היא הכאב הפנימי שלנו. כל הרעשים הם כדי שנעשה עבודה אישית עם עצמנו. "כל משבריך עלי", אומר הקב"ה, תשליכו עלי הכל. יש לנו על מי להישען.

עם ישראל נולד ביציאת מצרים וגם אנחנו יכולים להיוולד מחדש ולזכות לחשוב בראש חדש ולהרגיש אחרת, לא לצפות כל הזמן שהאנשים מסביבנו, הבעל, הילדים, הם אלו שישתנו.

לבכות כמו תינוק

כשתינוק נולד, מחכים לצעקה שלו, זה קול החיים וגם אחרי זה הוא מפעיל אותנו באמצעות הבכי. כשהוא רעב, צמא, מלוכלך, או גם משועמם. איך הוא יודע לבכות, איך הוא יודע שמישהו שומע אותו ויטפל בו? זו האמונה הפנימית שלו שמישהו שומע אותו. גם אנחנו יכולים ללמוד ממנו, את הכלי הזה של אמונה.

כשאנחנו לא מסוגלים לתרגם את הכאב החיצוני לשורש הפנימי, להבין שזו צעקת הנשמה, שרוצה שנצעק כמו התינוק, פשוט לרדת מהגאווה אל הענווה האמיתית, לצעוק כמו תינוק שהבכי שלו עולה אוקטבות עד שמקבל את רצונו. על בני ישראל במצרים נאמר "ותעל שוועתם", הם לא הפסיקו לצעוק ובזכות זה נגאלו. אם היינו יודעים מה הכוח של התפילה לא היינו מפסיקים אפילו רגע אחד מלהתפלל.

איך מתקנים את שעון החיים ועומדים בשאון החיים? זוכרים לא לפרק את המחוגים והמטוטלת כי הכל הוא מראה העומדת מולנו ומראה לנו מה צריך לתקן אצלנו. זה הזמן שלנו לצעוק אל השם, כמו תינוקות, עד שיענה לנו. זה דורש הרבה אמונה, לצעוק אל השם ולא לצעוק על אחרים, או חלילה על השם. רק לצעוק אליו, בלי להפסיק.

האביב כבר כאן, אפשר לעבור מהישרדות להתחדשות, לזכור שכל הכאבים שלנו, הם כאבים של גדילה והשם נותן לנו את הכוח להתמודד. הקב"ה משווע לתפילותינו. "הראיני את מראיך, השמיעיני את קולך".