משנכנס אדר מרבים בשמחה. אם מונים את השנה מראש חודש ניסן, אדר הוא האחרון בחודשי השנה, והשם בודק אותנו איך התקדמנו בשנה האחרונה בשמחה. ענין השמחה בנפש הוא דווקא מתוך החומרים הנפסדים של החיים, מתוך הכישלונות, מתוך החסרונות, מתוך הכאבים. אם אנחנו מאמינים באמת, אז הגילוי המעשי של האמונה הוא השמחה.
רק כשהלב מוצף באמונה הקשר שלנו עם רבש"ע חי באמת, אחרת זה כמו לעשות דיאטה, לאכול חסה אבל לדמיין עוגה... האמונה רק בראש והלב רוצה עוגה. אז מה מפריע לנו לחבר את הלב לאמונה? העמלק הזה שבתוכנו, כמו העמלק שהגיע אחרי כל ניסי יציאת מצרים, מתן תורה וקירר את האמבטיה. עמלק בגימטריה ספק. זה הכוח השלילי הזה שמרומם את הנקודות הכי נמוכות שלנו גבוה ושם לנו שלטים "את לא יכולה", "את לא מוצלחת", "בחיים לא יהיה לך", "הרי גם את לא אוהבת את עצמך". זורע בתוכנו ספק ונותן לנו להרגיש מושלכים, לא שווים. איך אפשר לשרוד עם ביקורת מבפנים, ביקורת מבחוץ? ככה אנחנו בעצם עוזרים לעמלק לקחת מאתנו את שמחת החיים. הוא מנקר ומפריע לנו להשלים את החיבור של הלב בקשר להשם, את האמונה האינסופית. אבל זה לא לעולם, "וידעת היום והשבות אל לבבך". איך לוחמים נגד עמלק? איך לוחמים נגד העצבות? בתפילה.
כמו במקרה של אישה אחת שהגיעה אליי לייעוץ, מיואשת כולה. היא ספרה לי כי יותר מעשר שנים שהיא ובעלה מנסים לקנות דירה ולא מצליחים. כל פעם מסיבה שונה ומשונה. אילוצים גרמו להם לעבור כבר חמש דירות והיא מתוסכלת ממש. המצב כמובן משליך על כל ההתנהלות של הבית, תחושות של כעס כלפי הבעל, שכביכול נכשל ולא מצליח להשיג להם קורת גג. בדמעות ספרה לי על הקשיים לאחר הלידה האחרונה, שוב לארוז דירה, שוב לפנות, שוב לפרק ולהרכיב. עד מתי??
אם נשייך את כל המתרחש, הדברים הטובים וגם הכאבים למי שהיה ואמר העולם – זוהי דבקות. כי כשאנחנו מחזקים את התחושה וההבנה שככה השם רוצה. זה בכלל לא הבעל, או בעל הבית. זה בעל הבית של העולם. ביקשתי ממנה, בתוך כל הקושי להתפלל, להאמין שהתהליך הזה של האריזה והפריקה פשוט בונה אותה, שתכין כלים ותיצוק לתוכם אמונה לקבל הכל באהבה. כי אז בשמים מסתכלים על בת ישראל שנאלצת לעבור דירה חמישית, שוב עובדת, שוב אורזת, והיא מנסה כל כך לשמור על הלימוד תורה של הילדים ועל שלום הבית שלה. היא פורקת את הארגזים ופורקת את הלב בתפילה. מתחברת באמת ומתפללת גם על הבית של השם, שייבנה במהרה. ואז הקב"ה מקיים "שאל ממני ואתנה" ומשפיע מאוצר מתנת חינם את כל משאלות הלב שלנו.
חלק מהגלות היא שאנחנו עסוקים כל הזמן בביקורת. ביקורת כלפי אחרים וביקורת כלפי עצמנו. לא מסוגלים לראות את הטוב. עמלק הקטן שלנו שכל הזמן יוצר תנאים כדי לשמוח. "אני אשמח כשיהיה לי בית", "אשמח כשהבית יהיה מסודר", "אשמח כשאתחתן"... אשמח רק אם וכאשר.
אבל אנחנו צריכים לתלות את השמחה בבורא העולם, הנותן לכל אחד מאתנו בעולם הזה את מה שהוא צריך. ולנו יש "רק" עבודה אחת – להיות בשמחה. כמו שאנחנו לא משאירות תכשיט יקר (או אפילו פלאפון...) אצל אחרים, ככה לא נשאיר בידיהם את השמחה שלנו. את הקשר עם בורא עולם, נשאיר רק לעצמנו.
"איזהו עשיר – השמח בחלקו", איזה חלק? החלק שנאמר "ותן חלקנו בתורתך". זכיתי אתמול לקחת חלק ביום של הצלת עולם התורה. כמה מרגש לראות את עם ישראל פותח את הלב ואת הכיס נרתם ותרם למען המשך קיום עולם התורה. כמה סמלי בדיוק לפני פרשת תרומה. השמחה האמיתית שפרצה ברגעי ההצלחה שליוו את היום הזה, היו מהמקום השלם הזה בלב, המחובר וגרמו לעמלק סבל רב.
דווקא בשבוע שבו נפתחים להם חודשיים בהם אנו מצווים להרבות בשמחה, הצלחנו להכפיל גם את התרומה וגם את השמחה ולהתחבר בעוצמה הזו כאיש אחד בלב אחד. זהו חודש שבו אפשר להתחבר יותר לגילוי האלוקי שיש לנו בחיים. לא להיבהל מעצבות או מחסרון מדומה, גם כשרואים חורבן מול העיניים, הכרובים בקודש הקודשים היו עם הפנים איש אל אחיו, להראות שהקב"ה עדיין אוהב אותנו והכל לטובה. גם הזוג שחיפש בית, מצא בסופו של דבר בית מושלם במיקום שחלמו עליו, בזכות התפילה.
זה הסיפור של החיים שלנו, שכל מה שקורה, קורה לטובה. ואם אנחנו מחפשים פתרון גשמי, כדי לפתור את הדברים, נגלה כי החיסרון מדומה והשלמות מדומה. רק כשנגלה את ההשגחה הפרטית, שהשם סיבב את הכל כדי שנגיע בדיוק לנקודה הזאת, נמליך עלינו את הקב"ה ונזכה לשמחה אמיתית. כי השם חשבה לטובה.
שנזכה לחודש אדר (והשנה הוא כאן חודשיים!) מלא בשמחה והתחברות.