השבוע הזה היה אדום, ולא רק בגלל הטילים בדרום. בגמרא נאמר כי יש שלוש עבירות חמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. עליהן אנחנו מצווים ייהרג ובל יעבור. ובהמשך נאמר כי לשון הרע כנגד כולם. מביא המהר"ל דבר מבהיל, עבודה זרה זה בבל, נבוכדנצר והפסילים, גילוי עריות זה מדי, אחשוורוש, שפיכות דמים זה יוון. ומיהי לשון הרע? זוהי אדום. ההגדרה של לשון הרע זה אדום. הלשון שמערבבת ומתערבבת, קצת מזכיר לנו את הפוליטיקה ואת הבחירות השבוע. זה העשיו שאיתו אנחנו תקועים עד עצם היום הזה.
אחרי תקופה כל כך עמוסה בלשון הרע, הגיע לצערנו גם הצבע האדום. כמו רמזור שמסמן "עצור". כל אחד מאיתנו צריך לחשוב על הכוח של הלשון ולעצור. בפרשת ויצא, אנחנו מלווים את יעקב ואת עשיו. שתי הדמויות ההפוכות כל כך. יעקב אבינו הוא מידת האמת.
תקופות כאלו גורמות לנו להודות לה' על ימים של שיגרה. במיוחד אחרי תקופה שכזו. לומר ברוך ה' שהבחירות מאחורינו וכל הדיונים על הבחירות שהגיעו עד לילדי החיידר, בתי ספר ואפילו הגנים. מצד אחד, מפעים לראות אצלם את המעורבות, ה"הבנה" בשמות המועמדים בערים השונות, הסיכויים והאחוזים. במי תומכים גדולי ישראל בגלוי, ובמי לעתים תומכים בשתיקה. כל כך הרבה דיונים וספקולציות על כל אות, שורה או מכתב. מצד שני, המחלוקת והלשון הרע שמחלחלות לתוך הנשמות הטהורות שלהם, כל כך מיותרות. אבל לפחות במבט מהצד, ננסה למצוא את הטוב ונווכח כי בעצם יש להם את כל הכלים, להבין, לחשב, לחשוב ולהסיק מסקנות, וגם את החיבור ל"ככל אשר יורוך", כל מה שנותר לצפות הוא שהם ישתמשו בזה בבחירות החשובות של החיים.
כגמול עלי אמו
חז"ל אומרים "מעשה אבות סימן לבנים" וסיפורי התורה סמליים ורלוונטיים לכל אחד מאיתנו. גם המסע של יעקב אבינו בצאתו לחרן, יכול ללמד אותנו רבות ולהעניק לנו כלים של אמונה לחיים. יעקב היה כמו נסיך, נכד של אברהם בנו של יצחק, איש תם, יושב אוהלים, אוחז במידת האמת, ולפתע החיים מתהפכים עליו והופכים לקשים במיוחד. הוא הופך לרדוף, מפני אחיו שרוצה להרגו. עובר תלאות בהקמת הבית שלו, מתמודד עם לבן הארמי-הרמאי, שמרמה אותו בכל דרך אפשרית ורק בנס הוא מצליח לצאת מחרן ולחזור לארץ ישראל. בדומה למסלול שאותו עובר עם ישראל לאורך ההיסטוריה.
כשמגיעים אלינו קשיים אנחנו רגילים להסתכל על החיים במבט של "מה עשיתי, למה זה מגיע לי, מה אני לא בסדר"? המסע של יעקב אבינו מלמד אותנו לצאת מהקופסא, לחשוב יצירתי. מותר לחלום, אסור להתייאש. לכל אחד סלול המסלול המדוייק עבורו. כשאנחנו חווים קשיים בזוגיות, בחינוך, הקב"ה מבקש לגדל ולפתח אותנו מבחינה רוחנית. לחזק לנו את השריר של האמונה, לחדד את ההבנה שלנו והרגשי הלב שהכול ממנו יתברך וללמוד לפנות אליו.
דוד המלך מלמד אותנו בתהלים קל"א, "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי". כמו ילד קטן שאמא שלו מטפלת בו ואוהבת אותו. מה חושב אותו פעוט כשעושים לו אמבטיה? מה הסבל הזה? למה צריך סבון ומים על הפנים, למה צריך להסתרק? הוא לא מבין הרי אמא אוהבת אותו אז איך זה מסתדר עם הדבר הזה? למה היא 'מכאיבה' לו? הוא לא יכול להבין, כי הוא כרגע אינו בר דעת. בסוף הוא עוד יאהב את האמבטיה, אבל כרגע זו סתירה פנימית. כמו ילד שלוקחים לחיסון, איך הוא יבין שזה לטובתו, הדקירה הכואבת, היד שמתנפחת אחר כך, ולפעמים גם חום עולה וממש לא נעים. אבל כשיגדל יבין את הנתונים, את המשמעות של חיסון, של אמבטיה. וגם למה חשוב ללמוד, להיות נימוסי, לקום בזמן ושאר מטלות שכרגע מעיקות עליו.
על כך אומר דוד המלך, אני סובל עכשיו הרבה ואני לא מבין על מה ולמה, אבל דבר אחד ברור לי, אבא שבשמים אוהב אותי. איך מסתדר גם סבל וגם אהבה? דוד המלך לא יודע, אבל הוא אומר "כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי". אני העולל הזה, שלא מבין, אבל יודע שאני בן אהוב וזה לטובתי. גם אנחנו יכולים לעבוד על השריר הזה, ולנסות לפרש את המציאות כדי שנראה אותה מוארת וטובה.
עוקבים אחרי יעקב
זה אפשרי. צריך פשוט לזכור לעקוב אחרי יעקב. ללמוד שאין קיצורי דרך, אלא יש שלבים הכרחיים בחיים שכל אחד מאיתנו צריך לעבור כדי לצמוח, כדי להתפתח ולפרוח. אי אפשר לדלג על שלבים. יעקב שהיה בפסגת עבודת ה', שדמותו היתה חקוקה במרכבה, שזכה לקבל את הברכות מאביו יצחק ולהמית עצמו באוהלה של תורה, נאלץ לעבור את כל השלבים. שלב אחר שלב. זה נכון גם להתפתחות הרוחנית שלנו, שמסתתרת בתחתית הסולם, מתחת לכל העיסוקים הגשמיים, לכל השאיפות בהתפתחות העצמית שלנו, בעבודה, ברכב הבא שאנחנו חולמים עליו. אם מפטרים מישהו מעבודה ממש טובה, זה נראה לו סוף העולם, איך יתחיל עכשיו מחדש? לאן ילך? גם כשלא ברור לאן, ברור שהקב"ה מחשב לו מסלול מחדש. כנראה יש לו עוד כמה שלבים לעבור. שלבים פנימיים, של הסולם המוצב ארצה וה' עומד מעליו. שלבים של פיתוח חוסן נפשי, של אמונה ודבקות, שיגרמו לנו לחקוק ממש בתוך הלב והמחשבה שלנו כי "אין עוד מלבדו".
בעידן הדיגיטלי, שהווייז מכוון אותנו ומעודכן בזמן אמת, כדי שלא ניתקע בפקקים, שכל המידע נגיש לנו בכל מקום בלחיצת כפתור, כשלוחצים כל כך בקלות אנטר (וגם "בטל פעולה אחרונה"), איבדנו את היכולת לפתח סבלנות. זה משפיע על כל תחום, גם על שלבי התפתחות עצמית. אנשים מחפשים שיטות של קסם שישנו את חייהם בתוך שני שיעורים, או באמצעות חפיסת גלולות טבעיות. אין זמן וסבלנות לתהליכים.
אבל היהודי, המשול לעץ שתול על פלגי מים, צריך לזכור שיש את כל שלבי הגידול של העץ, ואי אפשר לעקוף אותם. כי רק כאשר העץ סופח מים לשורשים בחורף יהיו לו כוחות לצמוח בקיץ, ורק אם הוא משיר את העלים לפני החורף הוא יעמוד ברוחות העזות. לכל זמן ועת. אפילו העץ יודע שיזכה להצמיח פירות. אז במקום לבקש מה' לשנות לנו את המציאות, נתפלל על כך שתשתנה לנו ההסתכלות. היום קוראים לזה לשנות פרדיגמה, לשנות תבנית חשיבה. כי לפעמים כשרואים לא טוב, כל מה שצריך זה לנקות את המשקפיים.
ניקח איתנו מהשבוע הזה, את המסע של יעקב, שמלמד אותנו כי הקושי בחיים, זה לא הקשיים עצמם, אלא ההסתכלות שלנו. גם כשאנחנו עולים או יורדים בסולם, לעמוד בנסיון, "כי עת צרה ליעקב"- ודווקא "ממנה ייוושע". נתמודד עם תהליכים בסבלנות, נחזק את האמונה, נזכור שה' ניצב מעלינו ולא נשכח להודות על השגרה המבורכת, שתהיה צבועה רק בצבעים של אור. את האדום נשאיר לעשיו.