אני מגיעה לכותל סביבות השעה 5:00. כבר בכניסה מבחינה באבטחה מוגברת מהרגיל. נכנסת פנימה. הרחבה המלאה יחסית לשעה זו מפתיעה אותי. מסביבי אני מבחינה בסדרנים מסדרים כסאות בשורות. לשאלתי הם עונים 'זה בשביל נשות הכותל'.
מתקדמת לעבר הקיר הקדוש, מניין הנ"ץ מתחיל. מעזרת הגברים נשמע היטב קולו של הש"ץ. כשמגיע זמן שמו"ע משתרר שקט מוחלט. המוני נשים ובנות מתפללות במקום הקדוש ביותר לעם היהודי כפי המסורת הנהוגה מדורי דורות.
סביבות השעה 6:45 אני מבחינה במספר נשים עומדות ברחבה ומביטות סביב. אני מגלה שאחת מהן אוחזת בידה 'נרתיק טלית'. מבינה שהדרמה תכף מתחילה. עולה לרחבה העליונה ומגלה קבוצת נשים ממתינות. חלקן חובשות כיפה וחלקן עטופות בטליתות צבעוניות. האות ניתן והקבוצה מתחילה לצעוד לעבר רחבת הנשים. אני מתלווה אליהן. הן מתמקמות בקצה הרחבה. אני מזהה אחת מהן, גבוהה עם פרצוף מתריס, מניחה תפילין. עוד מעט אבין שהיא 'שליחת הציבור'.
מסביבי המון נשים ובנות סקרניות. הגבוהה מסתובבת לעבר קהל המתפללות: "נחכה עוד מעט שתגענה עוד". אני מבינה שהן מחכות למניין... לידי מנצלת אישה את זמן ההמתנה לסלפי עם כיפה וטלית. ברחבה העליונה מתקבצים המוני גברים כדי לצפות במחזה. בינתיים מגיעות נשים נוספות. הן אוחזות בידן חוברת צבעונית שעל כריכתה כתוב "נשות" ואני מבינה שזהו סידור התפילה המשודרג. הגבוהה מסתובבת שוב ומכריזה: "אנחנו עומדות להתחיל את תפילת ראש חודש".
הקבוצה פותחת בשירת "יעשה שלום עלינו ועל כל עמו ישראל". חלק מהנשים מדפדפות בקדחתנות בסידור. נראה שהן לא בדיוק מתמצאות באיזה עמוד לפתוח. מהרחבה העליונה נשמעות צעקות במקהלה. מנסים לגבור על קול שירת הנשים. הן לא מתרשמות. נראה שאפילו חיכו לזה. הן מפריחות חיוכים נרחבים לכל עבר. המצלמות מתחילות לתקתק.
לפתע מגיעות מספר נשים לבושות בדים עם כיתובי מחאה, חלקן מצוידות במשרוקית. הן מתמקמות בדיוק מולן ומתחילות לשרוק. אחת מהן מתחילה ליילל במין צווחה ארוכה, אני לא יכולה שלא לצחוק. מצד אחד קבוצת נשים (ספרתי, סביבות הארבעים) שרות במרץ ומצד שני כמה נשים מצווחות לעומתן. כשאני נזכרת במיקום ה'פסטיבל' עולות בי דמעות.
בינתיים ה"תפילה" מתקדמת והן עוברות ל"אשרי", 'שליחת הציבור' קוראת פסוק ואחריה כולן במקהלה. בפסוק "פותח את ידך" כולן מרימות את ידיהן מעלה, פותחות כף יד אחת לרווחה וביד השנייה מנפנפות ב'סידור' במרץ. כשהן מגיעות למילים "ואת כל הרשעים ישמיד" אני מחייכת באירוניה. לפתע אני מבחינה באחת מהן, חובשת כיפה וטלית, מצלמת במרץ. מישהי צועקת לעברה "גיברת את באמצע התפילה?!". אישה נוספת, גם היא עם כיפה, פונה למישהי לידי בחיוך מתגרה ומצביעה על זאת שצווחת מולן ללא הפסקה "אני רוצה לתת לה כדור, בטח כואב לה כבר הגרון". "תשאירי את הכדורים בשבילך" עונים לה. לידי נעמדת אישה נוספת מזועזעת כולה "מה זה צריך להיות" היא נסערת "חייבים למחות".
היא פונה לאחת מהן אבל נענית "Sorry, I speak only English". "הן בכלל לא מבינות כלום, סתם נשים שאמרו להן לבוא ותקעו להן סידור", היא חוזרת אלי עם מסקנה מעניינת. מישהי נוספת תופסת אחת מהן וצועקת: "איפה כתוב שאישה מניחה תפילין?". "איפה כתוב שלא?" היא נענית. אישה נוספת מאתגרת אותן בשאלה "למה דווקא כאן?" ונענית בתשובה הכואבת (והמחייבת!...) "אין חוק שאוסר עלינו להיות כאן". התפילה ממשיכה. הן מגיעות למילים "אלוהי אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל ולאה". חלק מהנשים מצלמות תוך כדי מלמול ה"פסוקים".
לפתע הן מתחילות במחיאות כפיים. הגבוהה, שליחת הציבור, מסתובבת לעברן ומשלהבת אותן בתנועות עידוד נמרצות. מהרחבה העליונה נשמע קול ילד קורא בקול "שיר המעלות". הנשים עטויות בדי המחאה שורקות שוב. מסביבי המוני נשים צופות במחזה כשפניהן מזועזעות. נראה שה'מתפללות' נהנות מכל הבלאגן סביבן. אני מבחינה באחת מהן אוחזת בידה ספר תורה צבעוני קטנטן. מבינה שעוד מעט הן מתכוונות לקרוא בו. הדרמה נמשכת אבל אני חייבת לזוז. מתקדמת לכיוון היציאה כשכולי הרהורים על "עיר האלוקים המושפלת". כמה זמן עוד יימשך כך המצב??
ימים יגידו.
