נקישה קלה בדלת, ואז עוד אחת, ואישה בשנות השלושים לחייה פוסעת פנימה בהיסוס מה. "כאן זה הבית של הרב, עושים פה סדר מרכזי?".
היא פוסעת לתוך הבית ואנו שואלות לשמה, מתברר שקוראים לה מרים. יחד עמה שני ילדים מתוקים. בן ובת בשנות העשרה לחייהם. הרב שמגיע יותר מאוחר, כלומר, עורך הסדר, מברר האם היא זו שנרשמה ביממה האחרונה:
"נרשמתם ארבעה?"
מרים מהנהנת, "הבן הבכור הגיע עימנו ממש עד לכאן ובסוף פרש לחבריו"
"חבל. אני סמוך ובטוח שהוא היה נהנה" מציין הרב ואפילו לא יודע עד כמה.
מרים יושבת כבת מלך גאה וזקופה. גוון עורה השחום מעיד עליה כי מוצאה מיהודי הודו והוא בולט על רקע לבושה הלבן והצחור. הנקודה הטבועה בין שתי עיניה קורנת לא פחות מעיניה המבריקות מרגע לרגע.
ניכר כי הבן והבת בני העשרה הם תלמידי החינוך הממלכתי. הם ישובים משני צידיה ופניהם מנוקדים במיני נגעים תמוהים המרמזים על מחלת עור ממנה הם סובלים, שהקשו על הנוכחים להמנע מלנעוץ מבטים בפניהם.
האמא הגאה מנחת מתמוגגת מהידע הרב שמפגינים ילדיה בהגדה ובאגדה וזוהרת מרגע לרגע יותר ויותר. השאלות החכמות והנבונות ששאלו סיפרו לנו את סיפורם של ילדי ישראל הצמאים למורשת אבותיהם. אך לא פחות מכך סיפרו לנו את סיפורם האישי של הילדים האלה שאימם מגדלת אותם לבדה בעוז ובגבורה. מרים היא אלמנה שמגדלת שלושה ילדים יתומים, יתומי פעולת איבה שאביהם נרצח על ידי בני עוולה ולהם לא נותר אלא אבא שבשמיים ואימא מקסימה שנותנת את כל כולה עבורם.
---
הלילה בו נולדנו והפכנו לעם הוא לילה מכונן. יצאנו ממצרים ונולדנו מחדש אבל זה עדיין לא מספיק עד שנעבור דרך של ארבעים ותשעה ימים המכשירה אותנו להפוך מ'ילוד אישה' ל'אדם' ממש. הדרך הזאת רצופה מכשולים ומעברים שרובם ככולם נוגעים בנגעים הפרטיים שלנו. אלה שבהם כואב לנו לגעת, אלה שהגירוד בהם הופך לעיתים ל"עונג" (כמו לגרד אקזמה) ורק כשזה ממש כואב אנו מבינים שמדובר בנגע.
ואת הנגעים שלנו אנו עמלים להסיר שכבה אחר שכבה במשך שבעה שבועות. בשבוע הראשון בו חל חג הפסח היינו כולנו בחסד על כל צורות האהבה והנתינה שבו. בשבוע השני, זה שמסתיים השבת, אנו חווים את הגבורה על שלל פרצופיה: הגבולות, הדינים, הביקורת והשיפוטיות. והשבוע שלפנינו מסתמן לו כשבוע של תפארת, כזו שכוללת את החסד והגבורה יחד והיא כולה אמת.
---
'אדם' הוא כינוי המורה על הדרגה הגבוהה ביותר של האדם, מכנים בו את מי שהגיע כבר לשלמות בכל מעשיו ותיקן את כל מה שהוא צריך. יתכן ובעורו של אדם ישנה בחינה שטרם התבררה והיא הפסולת שבסוף לבושיו הרוחניים – "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת..."
ולכן הצרעת גם היא בבחינה החיצונית ביותר, רק ב"עור" שעל הבשר. לכן גם נקראת הצרעת "נגע", זאת משום שהיא רק "נוגעת" באדם ולא שייכת אליו ממש. יתרה מכך, מבואר בליקוטי-תורה ששורשם של הנגעים הוא גבוה ביותר, ונגע אינו נקרא טמא עד שהכהן קורא לו טמא, ועד אז אין הנגעים בכלל טומאה, אלא אדרבה, הם אורות עליונים, רק שהם דין קשה של קדושה (גבורות קדושות).
האמת היא שאין כל סתירה בין שני העניינים הללו (טומאה וקדושה). משום שדווקא בגלל שמדובר על אורות גבוהים ונעלים ביותר, שבאים בשפע רב כל־כך, הרי כשהם יורדים למטה, ומשתלשל מהם עניין בלתי רצוי, הרי הוא חיצוני בלבד ונוגע רק ב"סוף לבושיו" של האדם.
לכן, גם התיקון על זה הוא לא על ידי עניין חדש לגמרי, אלא על ידי גילוי האורות עצמם. לכן כתוב "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו". למה דווקא יום? משום שיום עניינו הארה וגילוי. אחרי הנגע מתגלה האור הנסתר שטמון בו.
---
הכותבת היא בעלת "הבחירה שלי" - אימון וייעוץ לנערות ונשים, מרצה, מנחה ושדרנית רדיו.
