אז מה? התשובה באמת שיכת רק לגדולים וצדיקים? ומה בעצם התפקיד שלי בחודש אלול? איך אני עושה תשובה? בבת אחת לקבל הכל? אני לא יכולה, זה לא יאחז - מיצד שני, אם לא, הרי אני "כטובלת ושרץ בידה"..
מקים תנועת המוסר, רב ישראל סלנטר מישב לנו את כל העבודה שלנו באלול. כתוב על התשובה: "לא ניפלאת היא ממך" התשובה היא לא דבר מורכב. היא לא דבר שקשה לעשות אותו. כל הקולות שאומרים לנו שזה קשה, בלתי אפשרי - זה קולות של היצה"ר שבסך הכל, רוצים לצמצם לנו את האמונה ברחמי הבורא.
כאילו הוא לא מסוגל למחול לי, כאילו הוא באמת שומע לתשובה של רק מי שהופכת את השמים. רבי נחמן מברסלב אומר בתורה שמדברת על אלול על הפסוק: "אם אסק שמים – שם אתה, ואציע שאול - הנך" שיהודי צריך לדעת שבכל מצב, גם כשהוא הכי גבוה וגם כשהוא הכי נמוך, אלוקים נימצא. כי הרי מלא כל הארץ כבודו.
אלוקים לא שייך רק לצדיקים! איפה שאת אלוקים אתך, איפה שאת נמצאת, משם אתה יכול לזנק ולעלות. ואם תגידי- מה זה לעלות? זה נשמע כלכך מורכב, להקריב, לבכות... אני לא ממש בנויה לזה עכשיו. אז בואי נתמצת את עבודת חודש אלול בנקודות פשוטות, שברגע שאת עושה אותם, את יכולה להיות בטוחה שעשית את עבודתך בחודש אלול.
א- תשובה
תשובה היא מלשון לשוב. כשאומרים תשובה, לא מתכונים לחרטה, לוידוי. אלא פשוט לשוב. לשוב למקום המקורי שלנו, הקרוב להקבה. כל בוקר אנחנו אומרות " נשמה שנתת בי – טהורה היא"- לשום למקום הקרוב להקבה. ובמילים פשוטות יותר: ברגע שאת עומדת בתפילה , או סתם (זה לא סתם בכלל) מדברת עם אלוקים במילים שלך, ולשניה מרגישה אותו קרוב- עשית את עבודת התשובה. זה יכול להיות באמצע שטיפת כלים, זה יכול להיות באמצע עבודה, או בכל מקום. ברגע שאת מרגישה את הקבה לידך. חזרת למקור! שבת! ואת יכולה לעשות לעצמך "וי" שעשית את עבודת התשובה.
ב - חרטה
מילה מעט מורכבת... מה זה אומר?
כתוב בספרים הקדושים ש"הפואנטה" של התשובה היא הפסוק: "ולא שווה לנו" – לא היה שווה לי החטא. לא היה שווה לי אבא לדבר לשון הרע, ששכחתי אחרי יומיים את הכיף ו"האקשן" וזה יצר לי מחיצה שאני לא מרגישה אותך. לא היה שווה לי לפגוע באחותי, ושהשכינה תזיל דמעות בזמן זה בשמיים. זה היה לי אולי טוב, אבל זה לא היה שווה את זה. כל עברה שאני עושה - מרחיקה אותי ממך, הנשמה שלי בטבע כמו מגנט שרוצה להתקרב אליך (הרמח"ל) אבל כל עברה עוטפת את המגנט הזה בנילון, וכך הוא פחות נמשך טבעי אליך, הכאב של הריחוק והתחושה שהחטא לא היה שווה את זה.
הרגשת את זה לרגע? " וי" על חרטה. והלאה.
ג - ווידוי
עיקר הוידוי הוא לאמר את המילים " חטאתי עויתי פשעתי", תפני לך חצי שעה תכנסי לחדר. ופשוט תרגישי את המילים. לא מיתוך מקום של רדיפה עצמית והאשמה, אלא מיתוך מקום של "איך יכול להיות שאני, שרוצה בפנים כ"כ להיות טובה, נפלתי והכאבתי לאבא ככה?" שלא תצאי מזה עם מסקנה שאת רעה! אלא, תביני עד כמה זה הזוי, עד כמה זה לא ברור, שאת, מי שבאמת בפנים רוצה להיות טובה, התבלבלת בדרך. שיהיה כואב לך! זה הוידוי. ועכשיו את יכולה לעשות "וי" על וידוי. והלאה.
ד - קבלה לעתיד
והקב"ה אומר (כתוב בגמרא) " בראתי יצר הרע. ואין האדם יכול לעמוד נגדו".
במילים פשוטות הקב"ה אומר לך: נשמה שלי, בראתי אותך בעולם. ככה קטנה. בראתי יצר הרע ענק. כל העולם מלא בחילותיו, כל משהו שרוצה להכשיל אותך- הוא חיל של היצהר. וכל העולם מלא בהם! ואת כל כך קטנה אל מול כל הפיתויים האלה, אל תחשבי אפילו שאת יכולה להתמודד עם זה לבד.
אז מה עושים? אין סיכוי? מה דורשים מאיתנו?
וממשיכה הגמרא: "אלא אם כן הקב"ה עוזרו", אז מה התפקיד שלך? לבקש עזרה, "אל תתני דומי לו, לא לוותר", להתחנן, לבקש ממנו. ואיפה פה הקבלה לעתיד? הדבר שהכי מפיל אותנו בעבודת השם, זה החוסר עיקביות. תקבלי על עצמך כל יום חמש דקות. חמש דקות כל יום להתפלל על נושא מסוים.
אבל תהי עיקבית - תתחנני, תעשי חישוב בדקות האלה איפה נפלת. ורבי ישראל סלנטר כותב שאין כזה דבר שבסוף לא תקבלי את השאיפה הרוחנית שלך. אז מה הקבלה לעתיד שלך השנה? לקחת נושא מסוים. וכל יום חמש דקות להתחנן עליו (מי שאומרת שזה מידי קל, שתכתוב לי בחשוון) והעיקר- להיות עיקבית. זה הדרך הבטוחה ביותר לשינוי, ואחרי שאת מקבלת את זה, להרגיש את החמלה של הקב"ה עוטפת אותך, להרגיש איך השם מעריך אותך, להאמין ברחמים והחמלה העצומים שלו.
ולהאמין בכח התשובה. "כי לא בשמיים היא, קרוב אליך הדבר מאוד". והנה, עשית את זה. וכל אשמה עצמית אחרי זה – זה רק היצה"ר שמנסה להפיל אותך.
בהצלחה יקרה ואהובה, הקב"ה גאה בך.
]]>
