אחרי החורבן בונים את הנפש

למה התנאים בכו – זה מובן. אבל למה רבי עקיבא צחק? והתנאים אף שאלו אותו על כך – זה לא מובן. ענה להם: קיום נבואת החורבן מלמד שתתקיים גם הנבואה של זכריה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים"... רבי עקיבא היה שותף לאבילות על החורבן שהרי גם הוא קרע את בגדיו. (מהרש"א שם)

אלא שהיה פה חידוש גדול בהשקפתו של רבי עקיבא. נכון, קרה אסון לעם ישראל חרב בית המקדש. ונכון וראוי לבכות.
אבל יש כאן אפשרות לראיה אחרת, לא מקובלת. ופה החידוש הגדול - להסתכל על האסון בצורת ראיה עתידית כוללת, ולא רק בראיה עכשווית. בהווה, רבי עקיבא ראה וחווה את החורבן אבל באותה עת הבין שזה לא "סוף פסוק" ומוכרח שיהיה עתיד של נחמה לעם ישראל.

ישנם שני סוגי בני-אדם

הסוג הראשון: תמיד מסתכלים אחורה אל העבר בנוסטלגיה (גם אם לא תמיד זוכרים בבהירות את כל האמת שהיתה), ואם הוא חווה נסיון זה הופך למשבר ומדרגה נוספת בייאוש הכרוני. ולכן הוא "הזקן הנצחי" תמיד מסתכל אחורה.

הסוג השני: תמיד מסתכלים קדימה, מה יעשו בעתיד, או איך יכולים לתקן את ההווה שהפך לעבר. הרי אין אדם שתמיד יצליח. אבל אם לא מנסים גם לא מצליחים.

הרב כהנמן זצ"ל, שהקים את ישיבת פוניבז', יכול היה ליפול לדכאון וייאוש בעקבות השואה (איבד את רוב משפחתו) אבל היה לו חזון ומעוף לבנות את הישיבה הכי גדולה בארץ ישראל והיו שהסתכלו עליו ברחמים וכאדם הזוי. ובכל זאת, הישיבה קמה על תילה.

גם האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל (שאיבד את אשתו ו-11 ילדיו) לא נפל לזרועות הייאוש אלא בנה והקים ממלכה שלמה – חסידות צאנז. כשקורה ארוע מסויים שהוא לא בשליטתנו, נקודת הבחירה היחידה שלנו היא איך אנו בוחרים להסתכל על זה. האם אנו מתמודדים או האם אנו מתמוטטים (כדברי הרבנית ריבה לפידות ע"ה).

ואנו נשפטים לא על התוצאה אלא על הדרך. בניגוד לתחרותיות הקיימת בעולם המושגים המוגבל של בני האדם (בעיקר בין ילדים, אבל לא רק) הרי שבעולם הרוחניות ההישגיות נמדדת רק על פי הדרך שהאדם עשה ולא על פי התוצאה. ואם יש מעשים אז בסייעתא דשמיא יהיו גם תוצאות.

זה לא שאסור שהאדם יפול לצער. הרי יש לנו דיני אבלות ואף דיני תשעה באב ומותר וצריך לבכות על מה שהיה ואיננו. אבל השאלה מה עושים ב"יום שאחרי".

איך יוצאים מהאבל? ואיך חוזרים לחיים?

אנו מצווים על קדושת החיים ולא על קידוש האבל, וכך בכל נסיון ונסיון שאנו עוברים. בעת הנסיון זכותנו לבקש. כמו דוד המלך כאשר בנו הראשון מבת שבע חלה, שם על עצמו שק ואפר והתענה בצומות. כשמת הילד קם ורחץ והחליף שמלותיו, כלומר, חזר לחיים.

שאלו אותו לפשר הדבר וענה שכל זמן שהילד היה בחיים ניסה לעשות ככל יכולתו והשתדל למענו. וברגע שנגזרה הגזרה, עליו לקום ולהמשיך בחייו. (שמואל ב' פרק יב'). את הנסיון אין לנו אפשרות לבחור אבל את הדרך איך לקבל אותו ואיך להתמודד איתו - בידינו הדבר.

כותבת המאמר: חדוה שטרנברג הומאופטית ונטורופתית ומעבירה סדנאות בכוחות הנפש ע"פ חז"ל - להעצמה נשית.