ביום ה' של שבוע שעבר, הבאתם לנו מרצה, בגיל העמידה, שתהיה בריאה שתדבר איתנו על נושא הצניעות. אז כמובן שהיא קשרה את המצב הביטחוני ל'התדרדרות הצניעות.." 'צומת' הלב כנגד צמתי ההיגיון" המרצה אמרה: 'בנות ישראל היקרות, אל תמשכו את תשומת הלב של אותם השוקדים על צמתי מחלוקות האמוראים והפוסקים. ההיגיון שלהם צריך להישאר נקי וטהור ופנוי מכל הסתה והתססה'.
משימה לאומית שליחות גורלית: 'העברת לפיד התורה דרך דורנו , המשיכה הרבנית תוך כדי ירי אוטומטי, תלויה אף בך! את אולי נערה צעירה בשנים, אך בדורנו, אפילו את, נושאת על גבך משימה לאומית, שליחות גורלית'.
הדגל הנצחי: 'כן בנות יקרות, זכות (מלשון 'זך') מחשבתם של העוברים ושבים ברחובותינו למקומות לימודיהם, הבחורים והאברכים, היא חשובה להמשך לימוד התורה בתור 'חוסנו של עם הנצח' ולא עוד 'סתם מקצוע' שבו החרדים צריכים להתמקצע'.
קורא אף מחשבות 'כל גבר יהודי, באשר הוא, צריך את ההיגיון שלו פנוי כדי להקל מהקושי שעובר עמנו. זאת ע"י התפילות שהוא מצווה עליהן. ההיגיון שלו - כעומד לפני מלך רם ונישא הקורא אף מחשבות, צריך להיות צלול מקלקול'.
ולחדשות בהרחבה:
בהמשך, הרבנית התחילה לדבר על הלכות הבגדים: שיעורים ומדידות 'חשיפות והשלכות'. הרגשתי כבר שאני מתפוצצת: מה, אין לי חירות מינימאלית עם הטעם האישי שלי? הרי, גיבשתי לעצמי דעה משלי! את, המורה, הרי את אומרת לנו כל היום 'אתן כבר בוגרות, לא צריך להסביר לכן כל דבר פעמיים' אז למה פה אני דווקא צריכה לקבל תכתיבים בדברים כה אישיים? "סנטימטרים, מילימטרים.." לא הגזמתם? צניעות, זהו דבר חשוב! לא קטנוני! זה מה שמעניין את בורא העולמות, "מילימטרים?" כעסתי, התמרמרתי, לצאת מההרצאה באמצע רציתי, רק שהמרצה פתאום הכריזה: אז בתור 'מילה לסיום..'
אכן, עשיתי לה טובה, לא פגעתי בכבודה. נשארתי למילות הסיום. משום מה, המילים הללו, גרמו לי לחוש הזדהות עם הנאמר – זה כבר לא היה אישי, היא עברה לפסים כלליים: 'תדענה לכן בנות צדיקות, בכל עיר ועיר, אפילו אם ישנן מספר נשים ההולכות בצניעות, זה כבר מעורר עוד זכות והגנה על יושבי המקום ההוא'. 'מידי דוסי..?' לא!
את מבינה מורתי היקרה, זה דיבר אלי! אמרתי לעצמי: גם אם אינני משנה כלום בחיצוניות לטובת 'עצירת מסע הפיגועים הברבריים בערי ישראל' בכל אופן, הרי הצניעות בפני עצמה, היא עניין חשוב, אני באמת מפרגנת לבחורות שבשמרנות בוחרות.
באותו ערב יצאתי מהבניין עם חברה לקניות בגדים. בגדול, היא יותר 'שמרנית' ממני. באמת, כל פעם שהיא שאלה אותי לגבי בגד שמדדה 'זה לא מידי דוסי?' עניתי לה את האמת, לא דרבנתי לקנות בגדים מ'הקו הנועז' האולטימטיבי שלי. אמרתי לקב"ה, אם לא אני, אז לפחות מישהי אחרת תהיה יותר 'צנועה'. לא תזיק לעיר הפתוחה (תרתי משמע: פתוחה ומודרנית ופתוחה בפני יותר מאלפיים! פועלים פלסטינאים הבאים שעריה מידי בוקר) שלנו עוד קצת הגנה' עידוד ידידה היום לפנה"צ, עם היוודע דבר ניסיון הפיגוע והפרת איזון השקט בעירנו, הבנתי, שיש לי חלק בהצלה מפיגוע עם דם יהודי. הבנתי, שבורא כל העולמות אכן מעורב בפרטים הכי קטנים, כולל בהלך החשיבה שלי, בנבכי המחשבה שלי, ובקטנוניות נטיות ליבי. "מילימטרים..?" מסתבר שאין מילימטר חשוף מההשגחה שלו.
היום אני יודעת, ש'צניעות' היא גם מאיץ של 'בטיחות'. כן, גם אם אני, אישית, אינני 'הולכת לפי כל הכללים של בית יעקב' אמנם, עצם הבנת ערך וחשיבות הצניעות, ומעשה כמו פירגון ודירבון ידידה, על הבגד הצנוע בו בחרה, זו היא גם 'סוג של' הגנה.
מסקנה סופית: צניעות היא ללא ספק המצווה של האישה, עבדו עליה בכבטד הראוי לה... היי צנועה!
]]>
