התקלות ראשונה בעולם עם המושג 'כפיות טובה' היתה בחוסר הכרת התודה של אדם הראשון. חטאו הראשון של האדם נבע מסירובו להביע תודה לבורא על הטוב אשר גמל עימו. אילו היה האדם, מכיר תודה על הטוב האינסופי שהרעיף עליו הקב"ה, במקום לקבל את הטוב כמובן מאליו, לא היה אוכל מפרי עץ הדעת. רגש הכרת הטובה היה מונע ממנו להמרות את פי ה'.
משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר: "אבא טול חפץ זה ותן לי", והיה נותן לו, וכן בפעם שניה וכן בשלישית. פגעו באדם אחד, שאל הבן: "ראית את אבי"? אמר לו אביו: " וכי אינך יודע היכן אני"? השליכו מעליו, בא הכלב ונשכו. ההסטוריה מלמדת על כך שאת הביטוי המצמרר הזה "תקיעת סכין בגב" המציאו הנאצים בשנות העשרים של המאה שעברה בתגובה לחתימת הסכמי השלום בסוף מלחמת העולם הראשונה. ומאז דבק הביטוי באטמוספירת העולם.
התורה מספרת אודות חסדיו וטובותיו המרובים של הקב"ה לבני עמינו. בכל זאת, נשאלה שאלתם: 'היש ה' בקרבנו'?, מיד ויבוא עמלק. בפרשת בשלח נמצא שרש"י אומר, כי עמלק בא על כפיות טובת עמ"י בטובתו של מקום. טבע האדם לזרוק את כדור האשמה למגרש השכן. לא נח לו להסתכל במראת המציאות ולראות את אישוניי עיניו מביטים לעברו בחזרה. אז מאשימים את ראש הממשלה, מאשימים את הכניסה למתחם הר הבית, מאשימים את השמאל, מאשימים ומאשימים (וגם אני הקטנה בכלל זה)...
אך זגוגית המראה מתעקשת להביט למצפוננו ללא עטיפות תירוצים. ושואלת בשקט: "אולי אשמים אנחנו"? שהרי כשמפנים אצבע מאשימה כלפי השני, נותרות שלוש אצבעות מופנות אלינו, במילים אחרות עלינו לבדוק עצמנו פי שלוש. כעסו של הקב"ה לא מופנה למגזר איקס, אלא לכולנו. לכלל המגזרים. שהרי כל הארץ בימים אלו חבית אבק שריפה. שלשום בקרית גת, הבוקר זה ברעננה, בהמשך זה בירושלים, בצהרי יום זה בקרית אתא וכן הלאה.
לצערנו, טרם שקעה החמה ואירוע רודף אירוע או לצורך דיוק המילים, חמתו של הקב"ה לא באה לביטוי ברוחות ואבנים, אלא מרחפת עלינו. ביננו, האם במצב הנורא השורר ברחובות אנו באמת יודעים להודות על חזרתנו הביתה מהעבודה בשלום, ללא כל פגע? שמא כפרנו בטובת השפע המושפע עלינו משמים וישלח לנו את "עמלק"בן דורנו? נקודת מחשבה בין טרור לטרור.
]]>
