התכווננות הנפש היא לשלוף מכל מגירות הזכרון את כל אותם פרטים ארועים וזכרונות כדרך להבנת הטעויות שעשית עליהם תתוודי בינך לבין עצמך, תבקשי סליחה, ותצפי לקבלה ומחילה על מנת שתוכלי לפתוח דף חדש ונקי, טהורה וברה בנפשך, מוכנה להתחיל את השנה החדשה בתשובה שלמה.
בהלכות תשובה של הרמב"ם, פרק ב' במשנה תורה כתוב: לפי שאסור לאדם שיהיה אכזרי ולא יתפייס, אלא יהיה נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלבב שלם ובנפש חפצה; ואפילו הצר לו הרבה וחטא לו הרבה, לא ייקום וייטור. וזה הוא דרכם של זרע ישראל, וליבם הנכון. אבל הגויים ערלי לב אינן כן, אלא "ועברתו שמרה נצח" (עמוס א,יא); וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו לישראל, "והגבעונים לא מבני ישראל המה" (שמואל ב כא,ב).
הזמן היהודי מאפשר לנו תהליך כל כך יפה מדי שנה לעצור את מרוץ החיים, להתבונן התבוננות פנימית עמוקה ורצינית, וליצור עצמנו כל שנה מחדש, טובים ורעננים, דבקים בשם באמונה שלמה, הולכים בדרכיו ומצוותיו, מנסים בכל כח השכל והמחשבה להיות נעלים יותר שלא לומר מלאכיים כבני מרון, טהורים וברים על מנת לא לעמוד במקום, להמשיך בקו התשובה המעלה אותנו בגשר צר מאד מהבלי העולם הזה אל עבר טוהרו של העולם הבא אליו פנינו לא רק במימד הזמן ההולך וחולף, אלא גם במימד הנפשי שבו צמאה נפשך לדבר השם, לדבוק בדרכיו, להבין מה השם רוצה ממך, לשפוך כמים ליבך על מנת להתרוקן לצורך התמלאות מחדש. זהו לא תהליך סטטי חד פעמי אלא תהליך מתמשך לאורך כל השנה כולה, אך כזה המגיע לשיאו בין חודש אלול לחודש תשרי.
ובכל אופן, סליחה היא מילה ענקית. מעבר להיותה מצב שכלי של התבוננות והתכווננות, אנחנו צריכות שהיא תחלחל מטה מטה לתוך נפשנו וגופנו כתהליך פסיכולוגי עמוק, בו הסליחה מתפשטת כמי המקווה המטהרים כל תא ותא בגופך, כל וריד ועורק, כל שריר רק ותא עצב, ותשחרר אותנו מכך אותה זוהמה שדבקה בנו במהלך השנה.
ומי כמונו יודעות עד כמה קשה ואולי בלתי אפשרי לשכוח, וכמה על כן קשה לסלוח. הגוף זוכר, הנפש וכך גם השכל והתודעה. לו רק יכולנו לנקות את הזכרונות מכל הבט רגשי שדבק בהן, אולי הסליחה היתה קלה יותר. אך את עושה את כל עבודת הקודש הזו הנדרשת ממך, אך אולם יעבור יום ואולי שבוע וחודש את שוב תמצאי עצמך כבולה לזכרונות ולמחשבות ותגלי בצער שלמרות הכל.... לא באמת סלחת.
אני תוהה, בהכירי את עולם הפסיכולוגיה היהודית, כיצד זה קורה? מדוע אין ביכולתנו תמיד להגיע למצב של סליחה שלמה ומלאה? מדוע לעיתים אין ביכולתנו לשחרר במלוא מובן המילה את רגשות הפגיעה, העלבון, האכזבה והכעס על הזולת או על עצמנו מתוככי נפשנו, ולהגיע למצב של טהרה פנימית והתחלה חדשה, יצירת קשר חדש ונקי ממשקעי העבר או דביקות באל ממקום נקי מחטאים שאיננו מצליחים לשכוח ולסלוח לעצמנו למרות רצוננו השכלי ואמירת הסליחות בנוסחים המובאים במחזורים במשך ימים רבים?
אני חושבת על אדם החוזר בתשובה, ובדרכו הוא לומד להכיר את תורתנו הקדושה על כל תרי"ג מצוותיה המאפשרות לו לדעת מה עליו לעשות וממה להמנע, הוא קונה ספרי חכמים המאפשרים לו להתבונן לעומק וללמוד את דרכי עבודת השם, הוא שומע הרצאות המאפשרות לו חיבור בין דרך התורה לאישיותו, וכך אט אט התשובה הופכת להיות חקוקה וחצובה בתודעתו ובנפשו. אולם בנושא הסליחה ייתכן וחסרות לנו פרקטיקות מעשיות כמו מצוות עשה ואל תעשה שמטמיעות בתוכנו אט אט את מהותה, למרות ההבנה השכלית של חשיבותה לנפש האדם וליחסיו עם זולתו ועם קונו.
בעשורים האחרונים החל להתפתח בעולם הפסיכולוגיה תחום מחקר בנושא הסליחה, מתוך הבנה כי הסליחה מעוררת בנפש האדם רגשות עזים וזכרונות שאין הוא מצליח למחוק למרות רצונו לצלוח את ים-סוף הזה שעומד בינו לבין הנפש החדשה הטהורה והנקייה שנמצאת בגדה השנייה של ים הסליחה. תוצאות המחקרים מראים כי סליחה מעודדת החלמה, שיקום, איכות חיים, ותפקוד נפשי וחברתי טובים יותר. היא קשורה בהפחתת דיכאון, כעס, אשמה, בעיות בזוגיות ומשפחה, התנהגות קומפולסיבית, ואף מחלות פיזיות. סליחה גם מועילה בהתמודדות עם פגיעות מהותיות במשפחה הנתפסות כעוול ואי צדק.
טיפול דרך סליחה (forgiveness therapy) עשוי להועיל בפגיעות הקורות ביחסי נישואין, יחסים בין הורים וילדים, יחסים בין חברים, יחסים בעבודה ובמישור הדתי גם בקשר הרוחני בין האדם לאלוקיו. מודל הפירמידה להשגת סליחה (Reach) של החוקרים מקלא, וורטינגטון ואחרים הצליח לחולל פלאים בעבודה עם אנשים שהתקשו לסלוח לעצמם או לאחרים. המודל בנוי מחמישה שלבים כאשר כל אות בנוטריקון REACH מסמלת שלב אחר. העבודה אינה חד פעמית ומחייבת תרגול והתעמקות בכל אחד מהשלבים;
Recall: בשלב הראשון הנפגע מעלה למודעות את הפגיעה שנעשתה לו או שהוא גרם לאחר
Empathy: בשלב השני נבנית אמפתיה כלפי הפוגע דרך ניסיון לדמיין כיצד הפוגע הרגיש וחשב לפני ובעת הפגיעה, או אמפטיה לעצמו בזמן שחווהאת הפגיעה. שלב זה מעורר את רגש החמלה והחסד כלפי האחר וכלפי האדם עצמו.
Altruistic: בשלב השלישיניתנת מתנת הסליחה מתוך מניעים אלטרואיסטים, תוך התחברות להרגשה האישית של הנפגע כאשר מישהו סלח לו.
Commitment: בשלב הרביעיהנפגע מצהיר בפני אדם אחר או בפני עצמו על נכונותו לסלוח לפוגע. ניתן במובנים מסויימים להקביל שלב זה ל"קבלה לעתיד" שאנו עוברים בתהליך התשובה.
Holding: בשלב החמישי הנפגע או הפוגע מתרגל את שימור מצב הסליחה אותו השיג ואינו מאפשר לעצמו נסיגה או בריחה למחוזות הכעס המשמרים את מצב האין-סליחה.
מודל מעניין נוסף הוא מודל הסליחה בעבודה משפחתית של החוקר דיבלסיו משנת 1998:
1. שלב הכנה לתהליך הסליחה המשפחתי. המוזמנים לפגישה הם אלו אשר היו חלק מחיי הנפגע כאשר גדלו. הוא מיועד להתמודד עם ספקות וחששות מהטיפול, כמו עוררות של קונפליקטים ישנים והמשך ההתקפות בהווה. השלב הראשון הנו תפיסות לגבי החיים במשפחה, שיתוף בזיכרונות, רגשות, וכילדים וכהורים, הבנה כי אין זיכרונות וחוויות "נכונים" וכי כל אחד רשאי לזכור ולתפוס את חייו כפי שנכון לו.
2. בשלב השני, שלב החוזה לגבי הסליחה, מתנהל דיון על אפשרות הסליחה, מקומה בדת ובחיים הרוחניים של המשתתפים והתועלת שבסליחה. לכל משתתף הרוצה בכך ניתנת הזדמנות לבקש סליחה על פגיעה אחת או עוול אחד להם הוא אחראי מעברו.
3. השלב השלישי הנו שלב הצהרת הפגיעה. כל חבר במשפחה מקבל הזדמנות להצהיר על הפגיעה עליה הוא לוקח אחריות ומבקש עבורה סליחה.
4. השלב הרביעי מוקדש לשאלות על הפגיעה וניסיון להבינה. קורבנות הפגיעה ושאר בני המשפחה שואלים שאלות הקשורות לעוול, מבקשים הסבר הפוגע מדוע כל זה קרה, מנסים להבין מה היה ומדוע, כל זאת מבלי להצדיק את הפגיעה.
5. בשלב החמישי, שלב גילוי הכאב, תשומת הלב עוברת לנפגע והוא מעודד לספר באריכות על רגשותיו, סבלו וכאבו הקשורים לפגיעה. כאשר מספר חברים מהמשפחה נפגעו מבן המשפחה, כל אחד מקבל הזדמנות לתאר את סבלו וכאבו.
6. בשלב השישי, שלב הפסקת הפגיעה ומניעת הישנותה, כולל תכנון מדוקדק לגבי הצעדים שיבטיחו הן את הפסקת הפגיעה והן את מניעת הישנותה. מציגים תכנית הפסקה ומניעה הכוללת צעדים ממשים במציאות. לפעמים התוכנית כוללת גם פיצוי, סימבולי או ממשי, של הפוגע כלפי הנפגע.
7. בשלב השביעי, שלב הזהירות, הנפגע צריך להבין כי אם יבחר לסלוח הוא לא יוכל להשתמש בפגיעה כנשק כלפי הפוגע בעתיד.
8. בשלב השמיני, שלב בקשת הסליחה הרשמית, הפוגע מסכם את הפגיעה ואת הדרכים בהם ינקוט למנוע את הישנותה ומבקש רשמית סליחה.
9. השלב התשיעי והאחרון הנו שלב הטקסיות. המשפחה מתבקשת לתכנן טקס אשר יסמל את הענקת הסליחה, למשל, לוויה וקבורה של מכתב המתאר את הפגיעה, או יצירה של מסמך משותף עליו חותמים כולם המבטיח יחסים של כבוד בעתיד .
תוצאות מחקרים אלו מעודדות, ומראות כי לעיתים בין הרצון לסלוח לבין היכולת הנפשית והשכלית לעבור את שלב הפגיעה או תחושת החטא מצריכים פרקטיקות נוספות מעבר לאמירת הסליחה.
ומעבר לכך, מחזוריות הזמן היהודי מאפשרת לנו גם בלי פרקטיקות פסיכולוגיות אלו להחליט כל פעם להתמקד בנושא אחד בו אנו רוצים להשתנות, לסלוח, ליצור עם עצמנו מצב של אחווה ושלום וכך גם עם זולתנו ואלוהינו, ובעבודה איטית משנה לשנה נוכל לראות את ההתקדמות שלנו בנושא זה, תוך שאיפה להתקדמות מעלה מעלה בסולם התשובה, גם אם איטית אך מספקת ומתגמלת.
נכון, במסכת יומא נאמר במפורש במשנה כי על עבירות שבין האדם למקום יום הכיפורים מכפר, אולם על עבירות בין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר "עד שירצה את חברו" ויש שאלה האם גם האדם צריך לאחר שריצה את חברו להתוודות על חטאיו בפני השםוכן על חובת הריצוי מדין תיקון העוול כנגדו. ואין לנו שום יכולת או סיבה לחרוג מקביעות אלו.
אולם כולנו חפצות חיים טובים ושלמים, ולעיתים מסתבר כי הסליחה מתארכת ונזקקת לעבודת הנפש באופן עמוק יותר ומפורט, ועדיף כי נלמד כולנו את דרכי הסליחה במלואם ולא נמצא עצמנו מאוכזבות כי לאחר כל המאמצים שהשקענו, והתפללנו, וחיכינו וקיווינו וייחלנו לא הגענו ל"לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי" (תהילים נא, יב) שיבוא לאחר יום הכיפורים.
אולם דעי, כי טהרה זו בוא תבוא לאחר שתלמדי עצמך באמת ובתמים את שביל הסליחה השלמה. איחולי לך לכתיבה ולחתימה טובה לחיים טובים ולשלום, ולנפש בריאה וטהורה לקראת השנה המתחדשת עלינו, ואנו כולנו נתחדש גם אליה באהבת עצמנו, זולתנו ובוראנו וגואלנו.
תרי וינברג MA דוקטורנטית בבר אילן ייעוץ פסיכולוגי אישי, זוגי ומשפחתי.
]]>
