מספרים, שכאשר מינה הקב"ה את מלאך המוות לתפקידו, מלאך המוות סירב, הוא לא רצה להיות זה שכולם יקללו אותו שמביא חורבן עצב וכאב לכל מקום.. אמר לו הקב"ה אל דאגה, זה לא תהיה אתה שיקללו אותך, פעם זו תהיה תאונת דרכים קטלנית, לפעמים יקראו לזה מוות בעריסה, זו אולי תהיה מחלת סרטן ארורה או דום לב אכזרי. אבל יהיה לזה שם אחר, לא יקללו אותך באופן ישיר ואישי...
אני רואה את ים המלל הכאב והתסכול בפרשיות הקבלה לסמינרים, בתי ספר וישיבות, וזה הדבר הראשון שעולה לי בראש... הסיפור הזה. לכולנו נגזר מנת צער וכאב בעוה"ז, כל פעם זה בא בלבוש אחר.. פעם אלו קשיי פרנסה, לפעמים חינוך הילדים מאתגר ולא פשוט, זה יכול להתבטא גם בזוגיות מקרטעת, ולפעמים זה בא בצורת קושי בלתי נתפס בקבלה למוסדות חינוך.
גם אנחנו שם, גם לנו יש כמה ילדים, וגם אנחנו "זכינו" לטעום את טעם החוסר וודאות/ תחנונים/ ניסיונות השפעה בכל מיני מוסדות חינוך, ופתאום מכה בי ההבנה שאלו גם אלו שליחים של הקב"ה, והחוויות והאתגרים הללו בניסיון לדאוג לחינוך הטוב ביותר לילדנו, וודאי מתוקים ורצויים לפני ה'.
אני לא פוטרת את מנהלי הסמינרים או ראשי העיר מאחריות, להיפך. מגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב, כאשה מאמינה אני יודעת שאנחנו לא באמת יודעים באיזה חלק של פאזל בדיוק אנחנו נמצאים בימים אלו.
אם יש את המחשבה האוטומטית שאומרת לנו בראש, שכל המנהלים האלו יתנו את הדין יום אחד על מנת הסבל הייסורים שנגרמים לכל כך הרבה הורים וילדים, יש את המחשבה הבאה שאומרת לי באותה נשימה, שמי אמר בכלל שהסבל הזה אינו כפרה על משהו אחר ועכשיו זה בכלל סגירת חשבון ויישור חשבון?!
בואו לא ניתמם, יש גם את המקובלות החברתית, את ה"מה יגידו" אם נשלח את ילדנו למוסד לימוד ברמה אחת פחות מזה שרצינו מלכתחילה?! מה שיפה בסיפור הזה, שבכל מגזר, בכל קהילה, עם כל מי שאני מדברת, אצל כולם בכל רמת אדיקות, יש את הקטע הזה של "לא מקבלים" ונסיון להתקבל למוסד אחד ברמה גבוהה יותר, אם הם אלו עם צמה אחת שרוצים את המוסד האדוק ביותר לבנות עם 2 צמות (יש דבר כזה! אמיתי!) או אלו שרוצים את הבית ספר שם מותר צמה אחת, אבל השיער רק אסוף, מה שמשליך ישירות על כיסוי הראש של האמהות, אם זה שחור רגיל, או שביס צבעוני או פאה עם סרט וכו' וכו'... כל אחד מכל קבוצה מנסה את האחד שקצת יותר אדוק ממנו.
מחד אני רואה בזה משהו יפה, הרצון הזה להיות "יותר" מאידך, יש את כאבי הלב התסכול והמלחמות להתקבל "דווקא" למוסד לימוד מסוים, אותו מנהל אחד "חייב" שמגלגלים על ידו חובות רבים..
בשנה שעברה, אחרי שידעתי שהפעם פניי אינם למלחמה ולכאבי לב נוספים, שלחנו את בתנו לבית ספר ש"נחשב" לבית ספר ברמה פחות אדוקה מהבית ספר הרגיל. יום לפני תחילת שנת הלימודים נסעתי לקבר רחל להתפלל לקב"ה, להתפלל שיעזור לנו בחינוך בתנו הקטנה, שפכתי ליבי כמים, ואני מוצאת את עצמי סופגת את דמעותיי ותפילותיי בתוך חבילה שלמה של טישיו, הייתה לידי שקית בה שמתי את כל הממחטות.. חזרתי לבית וצררתי את השקית בארון, אמרתי לבעלי שאם חלילה אפטר מהעולם בעוד ילדתנו תהיה בשנות החינוך שבאחריותנו.. אני רוצה להיקבר עם השקית הזו, זה הביטוח שלי והתפילות שלי לחינוך שלה..
בסופו של דבר הכל מאיתו יתברך, ולאף אחד אין ביטוח לחינוך מושלם, ותפילות תפילות ועוד תפילות... זה המקסימום שבידנו לעשות.
יה"ר שלא ניגע לריק!
]]>
