ספר, סופר וסיפור
היו שם ספרים של סופרים חרדים, אבל גם הרבה קלאסיקות מהמאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, לפני עידן הסיקסטיז שמחק את ערכי המשפחה והמוסר בעולם המערבי. הספרנית, הגברת אויערבאך, צנזרה ביסודיות כל אזכור לא ראוי, בסיוע של בנות סמינר, וכך זכינו בעוד ספרות משובחת ומרחבת אופקים. ספרות ישראלית כמו דנידין וקרשינדו, ספרות עולמית כמו "הלב" ו"בן המלך והעני". דרך הספר למדנו על עולמות רחוקים, עמים שונים וזמנים קדומים. למדנו לקרוא שפות וצורת התבטאות של זמנים אחרים.
היתה שם ספרות שואה, חרדית וכללית כאחד. ביוגרפיות, אנציקלופדיות, כרכי "זרקור", "כה עשו חכמינו" וסדרות נוספות על סיפורי התורה והגמרא, עולם מגוון, מלא ועשיר. פה ושם פגשתי בנערות שהוריהן לא מאשרים להן לקרוא "ספרים של גויים", אבל רוב התושבים, חרדים למהדרין, קראו הכל.
אינני יודעת אם קיימת עוד ספריה כזו במגזר החרדי, נגישה לבנים ובנות, עם עושר ספרותי ומגוון כל כך. ספריה דומה בבני ברק נשרפה על ידי "פרומערס" קיצונים, ומיני אז אין ספריה כזו בבני ברק.
המגמה השולטת כיום היא התרחקות מספרות כללית, וקריאה של ספרים חרדיים בלבד. לטעמי, חבל מאוד. אי אפשר לומר "מרחיב אופקים" על כזה סוג של קריאה, בה פוגשים עולמות ספציפיים מאוד שגם כך מוכרים לנו. אין ספק שהתברכנו בפרץ כישרונות מבורך, וסופרים חרדים שבהחלט עומדים בסטנדרט כתיבה נאה, עם מסר בצדו.
אולם החיסרון הוא, שכל סופר כותב מתוך עולמו ותקופתו, וכל המושגים, השפה והתוכן משקפים זאת. כאשר כלל הספרות הנקראת משתייכת לתקופת זמן מוגבלת של ארבעים השנה האחרונות בארץ ישראל או בניו יורק, וגם זה מצומצם לכדי בני ברק/ ירושלים/ וויליאמסברג/ לייקווד, בשפת קוד יהודית- חרדית בלבד, לא יוכל להיות כאן עושר ספרותי מרחיב אופקים.
סופרים חרדים שמנסים לחרוג מגבולות התקופה ולכתוב על מקומות שונים ותקופות שונות, מגלים בורות מביכה שרק מעמיקה את צמצום האופקים; כתיבה על עצי אורן עירומים בשלכת, בצרפת, בעיצומם של ימי המהפכה, או ספר קומיקס שהעלילה שלו מתרחשת בימי בית שני, בו מופיע ילד ממושקף, או ספר שהעלילה שלו מתרחשת לפני אלף שנה ומופיע בו שעון אורלוגין, שלא היה קיים כמובן בתקופה זו.
בנוסף לצמצום הידע ואף להקניית ידע מוטעה, יש כאן שאלה כללית על התנהלותנו כמגזר, כהורים וכמחנכים; האם הרצון העז לצרוך רק תוצרים בכשרות חרדית מוביל לחינוך טוב יותר? או שמא נמצא את עצמינו עם תוצר חרדי, שכולל תכנים רדודים ואלימים למחצה, וקיבל הכשר רק בגלל כיפתו השחורה וקשריו של הסופר? הרי לא תמיד נעשית חשיבה לעומק על ההתאמה של תכני הספר לתורה, ובפרט למידות טובות.
ההתאמה שטחית למדי, ומכוונת בעיקר לנורמות החרדיות של צניעות וכללי המגזר. לא תמיד ספר חרדי פופולרי מחנך טוב יותר מספר קלאסיקה מהמאה התשע עשרה. הרי גם המוזיקה החרדית / חסידית הידרדרה לכדי תכנים רדודים וקצביות דיסקוטקית, וממשיכה להישמע במלוא העוז בתחנות הרדיו, בחתונות ובבתים חרדיים. לא בהכרח שכל יוצר חרדי יוצר יצירה חינוכית וערכית, בין אם זה במוזיקה, סרטים או ספרים. לא בהכרח ש"פרחי מיאמי" מהווים דוגמא לילדיי. הדרישה לכיפה שחורה על ראשו של יוצר לא תמיד מביאה לצריכת תכנים טובים יותר.
הקצנה זו של העולם החרדי קרתה בעקבות שינוי, או אבדן הערכים, שעבר על המרחב החילוני/ מערבי. עד מלחמת ששת הימים לא היה הבדל גדול בין מסרי החינוך המערבי לחינוך החרדי: חינכו ילד לכבד את הוריו, לשמור על כללי המוסר וערכי המשפחה, להיות נאמן ללאום ולמסורת.
ככלל, הספרות הכללית היתה עם טון חינוכי, ולא רק סיפורי. את החלל של ספרות ספציפית שתחנך לערכי התורה והיהדות, מילאו סופרים דתיים כמו רחל אליצור, הרב להמן, הרב זריצקי, וזלדה. בעצם, בתקופה ההיא גם ש"י עגנון ולוין קיפניס, שאינם דתיים, סיפרו על חנה'לה ושמלת השבת וערכי יהדות נוספים.
עם בוא המרדנות של שנות השישים, בו איבד המרחב החילוני כל רסן, הסתגרנו לנו לתוך ד' אמות של ספרות חרדית בלבד. בתחילה לא היה כל כך מה לקרוא, אז לקחו קלאסיקות וצנזרו; אולם אחרי שנים של כישרונות מבורכים בציבור שלנו, כבר יש מבחר גדול ומגוון של ספרות חרדית אותנטית.
אנו אוהבים להתגאות בחינוך האורייני שלנו, בעובדה שילד חרדי קורא בממוצע פי שניים ויותר מילד לא דתי. אולם מה הוא קורא? קריאת ספרים מרובה אמורה להוסיף לאדם תכונות כמו שפה עשירה, כלים רבים לבחון, לנתח, לערוך, להסתכל.
אינטלקט, הפשטה, העלאת רמת שיחה, ידע נרחב בנושאים שונים, וראיה רחבה של העולם. תכונות אלו לא יושגו באמצעות קריאה מצומצמת שנכתבה על ידי סופרים מזן מסוים בתקופה מסוימת שוב ושוב; הרחבת אופקים לא יכולה להיווצר בצמצום אופקים שכזה.
אני תוהה, האם הידרדרות העולם החילוני מחייבת את ההקצנה הזו. אולי יכולנו לשים איקס גדול על כל הספרות המודרנית שיצאה מאז שנות השישים, ולקחת רק ספרים ישנים וערכיים, מישראל ומהעולם. צנזור של מילה פה ופסקה שם, והרי לנו תוצרת משובחת המעשירה את עולמינו.
בסך הכל, על ספרות זו גדלו סבינו וסבתותינו, והרי דבר מכל אלו לא פגע ביראת השמים שלהם. יותר מכך, כאשר קוראים ספרות ערכית שאינה ממחוזותינו, מעריכים בני אדם באשר הם אנשים ערכיים; ואילו כיום, ילד חרדי ממוצע סבור לתומו שכל היהודים הלא דתיים והגויים הם אנשים רעים, שדוקרים במועדונים וצורכים סמים. זו לא רק שטיפת מוח ילדותית בעיתונים החרדיים, אלא גם העדר היכרות עם העולם הרחב.
אז לא, ממש לא מומלץ להכיר את העולם המודרני באופן ישיר, כיוון שכיום הוא מלא ברובו במסרים של אלימות ופריצות, מסרים משוחררים מכל רסן המקדשים את רצונותיו של הפרט, חולים ככל שיהיו, והרס ערכי המשפחה והמוסר.
קשה להוציא את התבן מהבר. אך נראה לי שקריאה של ספרים נקיים מעולמות שונים ומתקופות אחרות, בהחלט תייצר אצל ילדינו השקפת עולם רחבה יותר, פחות שונאת ופחות מתנשאת. פה ושם אפשר למצוא גם בחומר שיוצא כיום ספרים נקיים שאפשר לתת לנוער, בעיקר בז'אנר העיוני. אך גם ללא ספרים חדשים, ז'ול וורן יכול למלא את עולמם של ילדינו במתח, דמיון וידע נרחב.
]]>
