נדמה כאילו עברו כבר יובלות מאז טקס הדלקת המשואות ממנו הודרו כל מי שאיכשהו חשודים בחרדיות. נדמה לי שבמשך כל השנים שחגגה ישראל בדמעות ובמשואות, בפטישים ובזיקוקים את עצמאותה המדומה, היו רק 2.5 מדליקי משואות העונים להגדרה חרדים.
החצי זו הרבנית עדינה בר-שלום היקרה שרבים טענו באותה הזדמנות שהיא דתית ולא חרדית. נו. שוין.
בעצם מה אכפת לנו אם מדירים אותנו מטקס שבמילא לא מתאים להשקפת עולמנו? מדוע בכלל נרצה להשתתף במעמד בו שרים "נס לא קרה לנו" (מתוך השיר 'אנו נושאים לפידים' שהושר בטקס הדלקת המשואות). האמת, לא אכפת לנו.
גם כך קשה לנו להתחבר ליום שבא מיד אחרי אותו טקס שהוא יום של שמחה באמצע ימי הספירה בניגוד להלכה.
אבל...
בעת ששורות הקברים המתארכת בבית העלמין הסמוך בהר הרצל, כוללת לא מעט חיילים חרדיים שמסרו את נפשם על הגנת תושבי הארץ הזאת, בעת שבקהל העולים להר הרצל גם ביום הזיכרון נראים לא מעט אנשים עם כיפות שחורות, בעת שמספרם של הנרצחים החרדיים בפיגועי טרור גבוה מאחוז החרדים בציבור הישראלים, אולי נכון היה שהממסד לא ידיר את המיעוט החרדי מהטקס הכלל ישראלי.
אבל...
זו צריכה להיות נקודת המבט של השלטונות. מה צריכה להיות נקודת המבט שלנו? אנחנו ממש לא צריכים להידחף אל הישראליות שבחרה במודע להתנתק מצור ישראל וגואלו. ממש לא. אבל אם כבר יצא ונקראנו "לדגל", עלינו להביא לידי ביטוי את ייחודיותנו בתוך הישראליות העכשווית. איך?
כפי שעשה האב השכול הרב שמעון רוזנברג, אביה של הקדושה רבקי הולצברג הי"ד שנרצחה על ידי מחבלים בבית חב"ד במומבאי שבהודו. רוזנברג עמד שם על הפודיום ואמר "הנני מדליק משואה זו לתפארת מדינת ארץ ישראל". הוא בחר להוסיף את המילה "ארץ", על מנת לבטא את עמדתו האישית המתבדלת מהישראליות שקידשה את המדינה על פני הארץ.
אבל...
ההשקפה האמיתית של יהודים חרדיים על יום העצמאות צריכה להיות הכרה בניסים הגלויים שעשה עמנו הקב"ה ושלילה מוחלטת של שמחה שאינה מביאה לתוספת בקיום התורה והמצוות כפי שאפשר למצוא באחד ממכתביו של הרבי מליובאוויטש אחרי מלחמת ששת הימים.
"אין מקום בשנה זו דווקא, וגם לאחר הניצחון של מלחמת ששת הימים, לשנות את ההנהגה ביום העצמאות, ואין גם לבסס את השקפת השמחה - שהרי לאחר ניסים כה גלויים, ביטוי השמחה היה צריך להיות בתוספת בענייני מחולל הנסים - תורה וקדושה, ורואים כי אדרבה, גדלה ההרגשה של 'כחי ועוצם ידי' (ואפילו לא מדגישים כל-כך המסירות נפש של הנלחמים), ולמרות כי גם הקצינים הגבוהים הודו כי "יד ה' היתה זאת", וכל אחד הרגיש בזה ובמיוחד ראשי הצבא שידעו את הכחות שמכל צד ואת הסכויים שעל פי טבע הסותרים את המציאת של תוצאות המלחמה ואופנן - אך ביטוי השמחה מוכיח את ההיפך הגמור...".
מירי שניאורסון היא בעלת "הבחירה שלי", מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו. לתגובות: Mirisch1@gmail.com
]]>
