אחרי שלב ההלם הראשוני, הרגעים האלו שכל אחד מנסה לעכל ולדמיין את הטרגדיה מזווית אחרת.. האחד חושב על זעקות השבר של ההורים, מישהו אחר מנסה לדמיין את הרגעים האחרונים של הילדים שנשרפו חיים, וישנם כאלו שמתאבנים מהלם לא מעכלים..
אחר כך מגיעה תחושת החידלון והאפסות, הידיעה הברורה הזו שדבר כזה לכאורה יכול לקרות בכל בית שיש בו פלטה/מיחם.. זוועה שיכולה להתרחש בכל בית שומר שבת בפוטנציה, אין ביטוח אמיתי מזוועה כזו.
ואז, אז אני מבחינה באנשים פשוטים ותמימים, קטני אמונה, מאמינים בה' אבל פוחדים.. מנסים לחשב חשבונות שמים, מציפים את הרשת בצרופי אותיות וגימטריות גאוניות שמסבירות "בפשטות" ומבהירות את הסימנים "על מה באה עלינו הרעה".
כן, לא התבלבלתי בכלל, כתבתי קטני האמונה במכוון. כי על כל סימן מסוכן שכזה, שאולי מנחם ומצדיק את הדין ממבט ראשון, יכולים להגיע כמה וכמה שיראו תמונה אחרת בתכלית, זה מסוג הסימנים שאנשים מזמינים עליהם כראות עיניהם, בשביל לחבר את רגשותיהם לרגש אמוני.. אבל בעיני, זה מיותר ושגוי.
אנחנו מאמינים בני מאמינים, כמאמינים אנחנו לא אמורים להבין כל דבר.
בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך.
ואז.. אז.. כל אדם לעצמו בליבת הווייתו מחשב את חשבון הנפש הפרטי שלו, היכן הוא יכול להשתפר, מה הוא יכול לעשות טוב יותר, רק הוא לעצמו יודע באמת, מהו הדבר שראוי לו לשפר ולהתחזק בו.. מעולם לא קיבלנו "מד מצווה" שיכול לחשוב מה מתוק יותר ומקובל לפני הקב"ה.
ואז אנחנו משתדלים, משתדלים להיות טובים יותר, בין אם זה בין אדם לחברו, ובין אם זה בן אדם למקום.. האפקט הזה של הטרגדיה, משפיע על כל אחד מאיתנו לזמן מה.
ופה, בנקודה הזו מגיעה שאלת השאלות.. לזמן מה?
כמה זמן "מחזיקה" אותנו הטרגדיה הזו?
האם אנחנו מסתפקים בהרהורי תשובה. האם אנחנו מקבלים החלטה טובה? האם אנחנו מקיימים את ההחלטה שקיבלנו עלינו באותו הרגע בו הבנו שהעוה"ז הוא רק פרוזדור? לכמה זמן הלב שלנו משנה את הקצב ופועם בקצב מחשב מסלול מחדש?
אלוקים ציווה לנו את החיים, וציווה עלינו לשכוח מטרגדיות, הוא גם ציווה עלינו להנות מעולמו שלא חיסר ממנו דבר.
הלוואי שלא נזדקק לניענועים שכאלו, הלוואי שלא נבחן פעם אחר פעם מהי רמת האמונה שלנו, הלוואי שאלוקים יגיד די לצרות עמו ישראל.
גם כאשר הכל כל כך תמוה, גם כשהכל נראה כל כך מזוויע, גם כשהכל נראה לא טבעי, אף על פי כן, אבא, אנחנו מאמינים.
אֲנִי מַאֲמִינה בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה.
שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים.
וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָׂה וְעוֹשֶׂה וְיַעֲשֶׂה לְכָל הַמַּעֲשִׂים.
אֲנִי מַאֲמִינה בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה.
שֶׁתִּהְיֶה תְּחִיַּת הַמֵּתִים בְּעֵת שֶׁיַעֲלֶה רָצוֹן
מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ וְיִתְעַלֶּה זִכְרוֹ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים.
לא הכרתי את הנספים, אבל נראה שכולנו מכירים אותם הייטב בתוך הווייתנו הפנימית, מסוג הארועים שמשאירים לנו חותם לחיים על לוח ליבנו.
והיה , אם מישהו אחד או מישהי אחת, תקבל על עצמה מחשבה טובה או מעשה, יהיה זה לעילוי נשמתם של יעקב , שרה , משה , יהושע , רבקה ,דוד ואליען בני גבריאל יבדל"ח.
]]>
