למה אנחנו לא משלבים ידיים גפני עם אלי ישי יחדיו, ומתאגדים תחת דגל מה שחשוב לכל הבוחרים? ריבונא דעלמא כולה, אפילו שס נקרעה הפעם. ולמה צריך את זה.
הרי הכל יודעים שמנין למנחה בכנסת מורכב מכל מי שמוכן להצטרף לתפילה ואז המחיצות נופלות וכולם מתפללים ולרגע יש אידיליה מופלאה. עד לישיבת הכנסת הבאה, אני מניחה. כולם יודעים וחברי ועובדי הכנסת בפרט, שלקראת הצבעות חשובות כולם מאגדים כוחות ומצביעים יחד. אני יודעת, כמו עוד רבים אחרים, שהצעות חוק הנוגעות לנו נכתבות ומוגשות בשיתוף פעולה והמלחמות נעשות כאיש אחד.
ח"כ משולם נהרי הוא נכס לכל חרדי אשכנזי, וח"כ ליצמן נצרך לכל ספרדי. אז מה בעצם מונע מהם להתאחד? קללת הגלות, או שיקולים אמיתיים?
באמת, האם איחוד כזה לא יגדיל את כוחנו בכנסת? אין ספק שאיחוד כזה יקדש שם שמים ויביא לנו הרבה ברכה. איחוד יקל על הגנה על האינטרסים החרדיים ויעשה לנו הרבה טוב בנשמותינו העייפות. כולנו כמהים לאחדות. כולנו היינו רוצים לראות ספודיק לצד חליפת ורסאצה מייצגים אותנו לשם ולתפארה ומפארים שם שמים בכנסת ישראל.
אבל, האם באמת כך יהיה? בפוליטיקה הרי הדלק המניע הוא לא אוקטן 95 וגם לא להט רוחני, למרבה הצער. פוליטיקה ניזונה מאנרגיה נחותה הרבה יותר, מהקצנה, מפחד, משנאת האחר, ומתאוות שלטון. כן. פוליטיקה היא שררה, שאותה לימדו אותנו חז"ל לתעב. ואם כך, אולי אין טוב מן הפילוג.
כי אנחנו מלומדים להגן על חלקתנו שלנו. לנקות ליד הדלת שלנו ולשכוח את החצר המשותפת. כי אנחנו נצא להצביע בחירוף נפש רק למען האיש שלנו. כי האשכנזים יגייסו כל בדל קול למען הנציג השביעי שלהם. לא למען אף ש"סניק. כי הספרדים יגירו כל טיפת דם למען כבוד הרשימה שלהם. לא של ג'. כי פוליטיקה היא מלחמה, ובמלחמה נלחמים בעד פיסת הקרקע שלנו.
כי בבחירות אנחנו שוכחים את האופק הרחב ואת מערך השיקולים האמיתי שלנו ורואים רק את כל מה שאנו בעצם לא רוצים כלל, לו רק היינו מסוגלים לעצור ולחשוב. את הכובע, את המבטא, את החצר שלנו, את הפנקסנות הקטנונית של הכספים הקטנים ואת הפוליטיקה הזעיר-פנימית שלנו.
אז אולי מגיע לנו. אין כמו פילוג כדי להביא כל קול וקול שלנו לכנסת. אנו זקוקים למלחמה הזו עם עצמנו כדי למקסם את כוחנו. את הנציגים זבי הדם אנו מביאים אל הכנסת רק על כנפי המחלוקת, כנראה. שם הם נאלצים להתגבר על תוצאות המחלוקת ולשלב ידיים כדי להגן עלינו ועל האינטרסים שלנו. וגם על האנטרסים שהביאו אותם אל כסאות המליאה, נחוצים יותר או פחות. שם הם אמורים להתאחד מחדש, למעננו. כי אחרי הכל, אנו מבקשים את אותם הדברים.
כולנו מבקשים ייצוג הולם. אולי השאלה שצריכה להישאל היא מה באמת הולם אותנו. כמה חללים נופלים בקרבות האלו והאם המחיר שווה את נפילתם. האם אנחנו עדיין זקוקים לפילוג המלאכותי הזה כדי להביא את קולותינו לכנסת, או שמא יום יבוא ונוכל להתעלות מעל כל זה ולהתאחד. אנחנו, הבוחרים, למען הכלל. הנציגים שלנו אולי יילכו בעקבותינו, לכו תדעו.
]]>
