חטא הוא לשון החטאה, כלומר פספוס. מישהו החטיא למלא את ייעודו, מישהו חרג מתפקידו, מישהו שינה ממה שאמור היה לעשות.
והנה חוה. אם כל חי, אמנם לא לבדה נענשה וכל גיבורי העלילה הבראשיתית נמצאו אשמים מתוך סבך הדיאלוגים ביניהם לבין עצמם ובינם לבין האלוקים, אך אין ספק כי חוה היא זאת שאכלה והאכילה ונמצאת גם אוכלת, מסתמא, את עצמה עד היום.
ועל מה בעצם חוה נענשה? מה בדיוק היא עשתה שחרג ממה שצוותה לעשות? איך היא החטיאה את המטרה שלה? היא הוסיפה על הציווי (פרש"י בראשית ג, ג).
מעבר לאכילה עצמה מן הפרי, חוה הוסיפה מדעתה בחילופי הדברים בינה לבין הנחש ואמרה, כי האלוקים הורה לא לגעת בפרי העץ פן ימותו. מה שלא נכלל בציווי האלוקי המקורי, שהורה לא לאכול מן העץ בלבד, פן ימותו. וזה מה שהפיל אותה, הנחש תפס אותה במילתה ודחף אותה כנגד העץ והנה היא לא מתה וכך שוכנעה לנגוס בפרי.
ובהתאם לחופש הביטוי המופרז בו נקטה חוה, כך גם נענשה, על אפשרותה להתבטא. "אין לך מצח לתובעו בפה" מפרש רש"י על פסוקי הענישה של חוה תחת המלים "והוא ימשול בך"(שם טז) כנראה שקב"ה מעוניין שחוה תהיה רגע בשקט.
והרי שהתורה היא נצחית וחדש תחת השמש אין וחזר הגלגל וגלגל אותנו כאן לאותה הסיטואציה ממש, רק בלבוש חדש והפעם שיח בדבר השאלה האם נשים חרדיות בכנסת כן אן לא? והפמיניזם הליברלי המחלחל.
ובכן, התשובה, תרתי משמע, היא כזאת, חילונים כמו גם חילוניות מפרים דרך קבע ובמוצהר את הציווי האלוקי, חרדים ונשים חרדיות בפרט מקבלים על עצמם את הצו האלוקי כעול, בהגדרה, יתרה מכך, עול מצוות בעיני האיש או האישה החרדים אינו כעול כלל, כי אם שמחה שבמצווה, מתוך ההבנה שדין אלוקי אינו דין כפשוטו, כי אם חסד וכל מה שעושה השם לטובתם הגבוהה הוא עושה.
וכך גם לגבי חוה, מייצגת כלל הנשיות האנושית, שדינה נחרץ שתיקה ושדינה אינו דין כלל כי אם חסד אשר לטובתה ולטובת כלל הנשיות והנשים הוא ניתן, חסד כה גדול המזכה אותה בהזדמנות לעוצמה שקטה ורכה שאינה באה מתוך כוחנות או חיצוניות והחצנה, אלא מתוך הפנימי והצנוע דווקא, כמו שכתוב וידוע "כל כבודה בת מלך פנימה"(תהלים מה יד)
אך מה היא המשמעות העמוקה של "כל כבודה בת מלך פנימה", עומק מחשבתנו מחייב אותנו להבין כי לא רק באורך השרוול מדובר, אז מה כן. הפסוק כלל אינו מרמז, כי אם פורש באופן גלוי את סוד העוצמה הנשית. "פנימה", אומר הפסוק, "פנימה".
יכולת ההכלה, יכולת החיבור הפנים נפשית, ההזדהות הרגשית, הפרשנות והראיה לעומק הפרטים ומשמעותם, כמו גם והחשובה מכולן, היכולת להניע אנשים וסיטואציות מבלי לזוז מהמקום, אלא רק במילה, רק ברמיזה, מתוך רגישות ודקות אבחנה, הן איכויות נשיות מובהקות, הן חכמת הנשים והן הן העוצמה הנשית בשיא תוקפה, אך מילת המפתח נותרת "פנימה.
וזה מפחיד.
בטח שזה מפחיד ונדמה שמי שהכי מפחד מהכוח הנשי הן הנשים בעצמן, כי הכוח הזה, הכבוד הזה והמלוכה הזאת שתלויים בהשארות בפנים, כרוכים בויתור. ויתור על התובענות, "אין לך מצח לתובעו בפה" כאמור. ויתור על היציאה האגרסיבית הגברית החוצה, ויתור על כוחנות על קולניות, ויתור על להיות מקדימה.
את יכולה לרוץ לכנסת. את גם יכולה לעשות עשרה ילדים ואז לרוץ לכנסת. אבל את גם יכולה להשכיל להבין שבת מלך לא צריכה לרוץ להשיג שום דבר בחוץ. בת מלך לא צריכה להוכיח את המלוכה שלה בזה שהיא תהיה מקדימה. היא לא צריכה להתאמץ כל כך, לא צריכה לרדוף, בת מלך באים אליה. בת מלך, כגפן פורייה בירכתי הבית לא צריכה להשתולל, להכין רשימת מועמדות בפוטנציה, להחתים עצומות ולעשות רעש. השתיקה שלה לבדה, רועמת.
]]>
