בשבוע שעבר התבשרנו בצער שמפעל "מגבות ערד" נסגר ומאתיים עובדיו נותרו ללא עבודה. חודשיים לפני,מפעל נוסף של החברה,במגדל העמק,נסגר ומאה עובדיו פוטרו.המפעל עבר לירדן. מגבות ערד ייצרה בעיקר מדי עבודה ללקוחות מוסדיים, בשנים האחרונות בעיקר לחו"ל.המפעל נסגר לאחר שנים רבות של ניסיון להתמודד עם הקושי הכרוך בקיום תעשיית טקסטיל בארץ,כאשר הייצור במדינות מתפתחות זול בהרבה.
לכאורה,עוד מפעל טקסטיל שנסגר ואנחנו כבר רגילים לזה ואומרים:מה לעשות,תעשיית הטקסטיל במערב זו תעשייה שעבר זמנה ואי אפשר להחזיק בכוח את התעשיות האלה.אבל זו איננה התמונה המלאה.ברבות ממדינות המערב,כולל בארה"ב,יש חוקים שמחייבים את הצבא וגופים אחרים המהווים חלק מהמדינה לרכוש את הנעליים הצבאיות,המדים ושאר מוצרי הטקסטיל מיצרנים מקומיים.למרות שלכולם היה יותר זול לקנות את המוצרים האלה במדינות "זולות" יותר ואילו במדינת ישראל,שמידי כמה זמן מעלה קמפיינים "קנו כחול לבן",קונה לצבאה ולשאר מוסדותיה מוצרי טקסטיל מחו"ל. גם מגבות ערד היו ברשימת המפעלים שבעבר ייצרו לצבא ולשאר מוסדות ציבוריים,עד שהממשלה החליטה לחסוך ועברה לקנות את אותם מוצרים בחו"ל.
ונניח שבכל אופן, למרות הנאמר למעלה, מחליטה מדינת ישראל לצמצם עלויות, ולקנות טסקטיל מחו"ל. מה היא עושה עם העובדים האלה שנפלטים ממעגל העבודה בגיל 50+, לאחר שעבדו שנים רבות באותה עבודה, ואין להם הכשרה מקצועית אחרת? איזה סיוע היא מגישה להם כדי להמשיך להתפרנס בכבוד מלבד האפשרות למצוא עבודה כמאבטחים או מנקים עובדי קבלן, במשכורת ובתנאים עוד יותר נמוכים ממה שהיו להם קודם? ושוב אנחנו מנידים בראשנו ואומרים: מה כבר אפשר לעשות, אלו הם כוחות השוק. אבל גם פה מעניין לראות מה קורה ברבות ממדינות אירופה, בהם במקרים דומים של סגירת תעשיות ישנות, המדינה דאגה לעובדים גם לדמי אבטלה גבוהים לאורך תקופות ארוכות מאד וגם להכשרה מקצועית חלופית שתאפשר להם להשתלב בתעשיות מודרניות. ברוב המדינות המפותחות שדומות לישראל מבחינת צמיחה ועושר, המדינה רואה את עצמה אחראית על הנושאים האלו. אצלנו לעומת זאת, עוד כמה מאות עובדים ייפלטו משוק העבודה ללא כל אופק תעסוקתי וביטחון סוציאלי. סביר להניח שהם ומשפחותיהם ייכנסו למעגל העוני שבישראל הוא הרחב ביותר מבין המדינות המפותחות.
כל זה מתחבר גם לדיון על "בתי הספר המקצועיים" שביבי וחבריו רוצים להחזיר לחיים,מתוך העמדה שלא כל אחד צריך ללמוד לימודים עיוניים ורחבים שיאפשרו לו לאחר התיכון לבחור את המשך דרכו. אך האם בגיל 14 אפשר להחליט לנער או נערה במה יתאים לו לעבוד כשיגדל ומה הוא יהיה מסוגל ללמוד בהמשך, ולסגור בפניו אפשרויות כבר בגיל צעיר זה? הרי מי עבד במגבות ערד? אותם אנשים מהפריפריה,שבגיל 14 המדינה שלחה אותם ללמוד תפירה בבתי ספר מקצועיים, ועכשיו כשכבר לא צריך אותם, כי לתופרים ותופרות בירדן או בסין משלמים פחות, אז המדינה אומרת: זה כבר לא עניין שלי ועכשיו ראש הממשלה וחבריו בהתנשאות אופיינית, בניתוק עמוק מהמציאות,רוצים לשלוח עשרות אלפי ילדים נוספים (לא את הילדים שלהם כמובן) ללמוד כבר בגיל 14 רתכות ופחחות,כדי שבעוד 20 שנה, כשמקצועות אלה יעברו מן העולם או לפחות מהעולם המערבי, ישלחו אותם הביתה ללא שום פתרון אחר וכך שיקום החינוך המקצועי במסגרת המדיניות הממשלתית הנוכחית שמתנערת ממחויבותה לאזרחיה,מפקירה אותם לכוחות השוק,לא מעלה את שכר המינימום הנמוך ומזניחה את הפריפריה, יביא בדיוק לאותן תוצאות עגומות הזכורות מהעבר.
כמו סגירת מפעל מגבות ערד, כך אירועים רבים בישראל מתקבלים על ידינו כמובנים מאליהם. כבלתי נמנעים. כגזירה משמים או חוק טבע. אבל האמת היא,שאין פה טעויות ואין פה מקריות. אלא מדיניות כלכלית חברתית מכוונת של ממשלה שמפקירה את מרבית אזרחיה ומיטיבה עם אחוז קטן מהם. ומדיניות אפשר גם לשנות. בשבועות הבאים ננסה בעזרת השם,לבחון נושאים נוספים בתחום החברתי – כלכלי במדינת ישראל ובעולם ולהביא את נקודת המבט הסוציאל-דמוקרטית על ההתרחשויות.
הכותבת היא נשואה ואם לשלושה. מובילת תנועת עיר ואם – אמהות למען אלעד. בעלת תואר ראשון במדעי המחשב ועובדת בהיי-טק. חברת עמותת בת מלך המסייעת לנשים דתיות וחרדיות נפגעות אלימות במשפחה. עמיתה במכללה החברתית-כלכלית, ופעילה בכוח לעובדים – ארגון עובדים דמוקרטי.
]]>
