תובנה של חמות:
פעם, שלטתי באומנות ההמתנה. המתנתי והמתנתי לשיחת טלפון מכלותיי. חיכיתי בימי הולדת, חיכיתי לפני חגים, חיכיתי בשמחות, חיכיתי בערב שבת וסתם ביום של חול וחיכיתי… אחרי הכל, האם זה לא חובתה הקדושה של כלה לשמור על קשר? בספר הנישואין הגדול, איפשהו בין הסעיפים על "איך לבשל אוכל טעים כשהחמות קופצת לביקור" ו"היכן להסתיר את הבלגן", חייב להיות סעיף שאומר: תתקשרי לחמותך מדי שבוע…
עכשיו, אני לא החמות מהסיפורים. אני לא לובשת פרצוף מרושע ולא אומרת הערות נושכות על טיב האוכל או סגנון הבגדים - אני מהסוג המקסים שמעיר במתיקות כמה הבשר מבושל רך וכמה הילדים מתוקים ומטופחים.
אני יודעת שבעודי תוהה למה הטלפון שותק כלותיי עסוקות בניגוב פניו של זאטוט חמוד, בטאטוא מהיר של הבית, בהכנסת כביסה מהירה, בשתיית כוס קפה בדקה פנויה ובכל אופן חיכיתי…
אבל משהו לא צפוי קרה. ימים הפכו לשבועות, ושבועות לחודשים, והנה - הטלפון שתק. אני שהייתי כל כך בטוחה במקומי בפירמידה החברתית, התחלתי להבחין בתחושה מוזרה. האם זו הייתה בדידות? לא, זה לא יכול להיות. אין ספק, זה היה רק חלום, או אולי צריכת יתר של קפה...
ואז, ביום גורלי אחד, החלטתי לקחת את העניינים לידיים- למה לחכות? למה לא ארים טלפון בעצמי? הרעיון היה קיצוני כמו שהוא היה מפחיד. אחרי הכל, התרגלתי להיות בעמדת ממתינה.
בידיים רועדות חייגתי את המספר, בפעם הראשונה ניתקתי עוד לפני שהטלפון השמיע צליל חיוג, בפעם השנייה התמהמהתי באוויר, ובשלישית, לבי דפק מהר והמתנתי ואז, קול - מוכר, חם, וקצת מופתע - ענה.
"מה נשמע? הכל בסדר?" הדאגה בקולה של כלתי הייתה אמיתית, ובכל זאת היה רמז למשהו אחר. האם זה היה... הקלה?
מאותו יום ואילך, מאזן הכוחות השתנה. הפכתי למלכה של שמירה על קשר. ימי הולדת נזכרו, חגים תוכננו ושיחות באמצע השבוע הפכו לנורמה. גיליתי את השמחה של שיחה טלפונית ספונטנית ואת האומנות של חיוג מהיר והנה, גם כלותיי התחילו להתקשר אליי - כי עכשיו, לא הייתה הציפייה הזו, רק ההנאה שבקשר ההדדי.
למדתי שמערכות יחסים הן דו-סטריות, ולפעמים, הדרך הטובה ביותר לשמור על קשר היא להיות הראשונה להרים טלפון. לפעמים, להיות המבוגר האחראי אומר להבין שהטלפון עובד לשני הכיוונים.
בהצלחה לכל החמות והכלות- חמות לעתיד!
