מיומנה של אמא, חמות וסבתא
ידוע אצלי שמי שרוצה יכול לבוא. לא צריך להודיע לפני חמישי בלילה. אז אני מתחילה לבשל והכל בסדר. אני יכולה להכניס שלוש משפחות. מי שתופס- תופס וכולם ברוך השם מרבים להגיע ואני נהנית מאד לפגוש את הנכדים. אבל-
וכאן מתחיל האבל הגדול. עד היום ספגתי וספגתי ואני מרגישה שנגמר לי. אני אתאר לכם שבת במחיצת הנכדים החמודים. מרגע הגעתם ועד מוצ"ש כל הרצפה פזורה משחקים. וכשאני אומרת כל הרצפה, אני מתכוונת כל הרצפה- זה כולל את השירותים והמטבח, הסלון וחדר השרות, חדרי הילדים ואף חדרי. כל המשחקים יוצאים בערבוביה.
המטבח נראה כמו בית תמחוי. כל מאכל ומשקה שיוצא מהמקרר נשאר בחוץ על השיש או השולחן כשהוא מגולה וחשוף, קורא לכל ילד לעשות בו כרצונו: לשפוך, למרוח, לעשות ניסוי מדעי מה קורה כשקולה ועוגה נפגשים ואיך מנקים פטל עם כפות הרגליים. אל תשכחו שהמשחקים והחפצים המתגלגלים מצטרפים לניסוי. ומה שהכי מתסיס זה שלא תמיד הילדים הם האשמים. גם הכלות לא תמיד טורחות לסגור את בקבוק הקולה שזה עתה מזגו ממנו. עקבתי אחרי זה ואני אומרת את זה בוודאות. למה לסגור אם אנחנו בבית מלון?!
בסעודות אני עומדת, מגישה ומחלקת וכולן יושבות בנחת ומשוחחות. פעם עשיתי את זה בשמחה אבל הגב כבר מתחיל לחרוק. לא הייתי מתנגדת אם מישהי הייתה מושיטה יד לעזרה.
אחרי הסעודות כולם קורסים במיטות ונשארת אישה אחת גיבורה, מנסה לשקם את הסלון, המטבח, השולחן, הכיור והרצפה.
לעיתים אני מנסה לגעור בנכד שקופץ על הספה או בנכד שמרוקן את תכולת השמפו לרצפה, אך מול עלבון האם אני תמיד מתחרטת ונאלמת דום. מחליטה לשתוק ולספוג.
לעיתים אני מגלה את ילדיי או נשותיהם יושבים על הכורסא כשעל רגליהם מונחת צלחת טשולנט או מרק מהביל. העיניים מופנות לעיתון והיד תוחבת גרגירי אוכל לתוך הפה, כשמחצית מהאוכל עושה את דרכו אל הכורסא היוקרתית. צריך אומנות מיוחדת לאכול כך, ללא שייוותרו שיירי מזון על הספה ומכיוון שהם לא ניחנו באומנות זו הספה סופגת ואני סופגת.
ובמוצאי שבת כשהשלטר כבה אני עומדת נדהמת מול הבית. הבית שאני לא מכירה. השקט זועק מכל פינה, אבל הבלגן גובר על הדממה. הבית שהיה לפני שבת מצוחצח ומוברק. אני עומדת חסרת אונים לא יודעת מניין להתחיל. מהכביסות שהוצאו בחוצפה מסל הכביסה ומפוזרות בכל עבר? ממיון המשחקים? מארגון המטבח? מניקיון הכיסאות. על שטיפת הרצפה אני עדיין לא חולמת. עליי להסיר כמה שכבות הגונות לפני שאגיע לשטיפה.
העיניים דומעות. אני מסתכלת על תמונה נוסטלגית שהושחתה. תמונה שנשמרה מכל משמר עם כל 12 ילדיי השובבים. ובליבי התמיהות: מדוע אצל הסבתא הכל מותר? האם ילדיי לא זוכרים שאני לא מרשה לאכול על הספות? הם חושבים שהיום כבר לא אכפת לי מהסדר והניקיון? הם חושבים שלעד אני הכל יכולה? הם לא רואים שאני תשושה ועייפה? ותחת כל התמיהות והכעסים אני יודעת שגם בשבוע הבא לא אומר להם לא, כי אני מתגעגעת אליהם כבר מעכשיו… אלו הם ילדיי ונכדיי…
מה דעתכם? האם אצל הסבתא הכל מותר? האם הסבתא צריכה לספוג בשקט? ואיך אפשר להפוך את האירוח לחוויה חיובית?
