צהריים של אמצע השבוע. ציפי מזמינה אותי להיכנס לקליניקה שקטה ויפה בהרצליה. "זו לא הקליניקה שלי" היא מחייכת, "כאן אני לומדת אצל אמיתי מגד טיפול זוגי ומשפחתי מבוסס מובחנות. אמנם יש לי תואר ואני מטפלת למעלה מ-8 שנים, אבל תמיד יש לאן להתקדם ולהתמקצע".
ציפי אהרונוב, בת 35 ואם לחמישה מכפר חב"ד מטפלת בפסיכודרמה, M.A, מתמחה בנשיות בריאה, מרצה, מעבירה סדנאות לקבוצות וצוותים ועובדת בקליניקה פרטית עם נערות, נשים, זוגות ומשפחות - ואם זיהיתם מוטיב חוזר של מעל למטופל אחד, אתם לא טועים.
עבור ציפי, כל מטופל ומטופלת מייצגים מערכת שלמה של קשרים. "אני מאמינה שאם רוצים להגיע לשינוי אמיתי, צריך שכל המערכת שסביב המטופל תתגייס לשינוי. הרבה פעמים הילדה שמגיעה אליי לטיפול מבטאת עניין משפחתי שכדי לטפל בו, אני מצרפת לטיפול את ההורים וגם אחים ואחיות. לפעמים הילד או הילדה המטופלים הם בעצם קריאת השכמה לכל המשפחה. וכשכל המשפחה מגויסת, רואים שינוי אמיתי".
הגישה של ציפי נקראת 'מובחנות'. "המורה שלי הגדיר את זה: 'היכולת שלי להישאר נאמנה לעצמי מול הדחף של הסביבה'. אנחנו חיים בתוך חברה והרבה מההתנהגויות שלנו מושפעות מהחברה וזה נורמלי וזה בסדר. להיות מובחנת זה לא אומר להתנתק מהחברה, אלא לדעת לייצר עולם פנימי יציב ופריזמה אישית ממנה נראה את הדברים ונגיב בהתאם.
ישנם אנשים בעלי אישיות 'משוקפת'. כלומר, הם רואים את עצמם דרך השיקוף של הסביבה. החמיאו לי? אני מרגישה טוב. אמרו לי משהו פחות נעים? אני ארגיש רע. אנשים שמונעים על ידי פידבקים. למעשה כולנו משוקפים, השאלה היא כמה אנחנו תלויים בשיקוף הזה, כמה הוא מכתיב את הדרך בה אנחנו מגיבים ומתנהלים והאם אנחנו מסוגלים להיות מספיק בוגרים ולהתעלות מעליו".
אז זו ההגדרה שלך לבגרות?
"כן. כי זה לקחת אחריות. זה להבין שקרה לי עכשיו משהו וגם אם הוא לא נעים או קיבלתי ביקורת, אני מתבוננת במה שקרה, בדברים שנאמרו, מבררת אם יש לי אחריות כאן ואם כן, איך אני מגיבה? אני צריכה להתנצל? אני צריכה לשנות את עצמי? או שאני מבינה שזה "לא שלי" וממשיכה הלאה ברוגע ובשלווה.
מובחנות דורשת המון כנות. המקום שלי כמטפלת זה להביא את המטופלים שלי למקום בו הם כנים מול עצמם, מול הבחירות שלהם ולא מאשימים את הסביבה. אני רואה לא מעט נטייה להתקרבנות; "הוא עשה לי / היא אמרה לי / כך וכך קרה ואני חסרת אונים". אבל איפה האחריות שלך? אתם יכולים לשנות את התמונה".
למה בחרת דווקא בגישת המובחנות?
"מטפלת בוחרת את הגישה הטיפולית שלה מתוך האישיות שלה ומתוך הניסיון שלה. במקומות רבים ניגשים לטיפול ממקום של סיבה ותוצאה. הילד מתנהג כך וכך כי עשו לו כך וכך - זוהי תפיסה ליניארית: יש בעיה, בואו נחפש את הסיבה שלה.
לעומת זאת, התפיסה המערכתית איתה אני עובדת בודקת אילו התנהגויות בתוך המערכת מזינות או משמרות את אותה התנהגות בעייתית. אנחנו צריכים להבין איזה סיפור הילד מספר, גם מבחינת האישיות שלו, למה הוא לקח את התפקיד הזה על עצמו ומה הוא מספר על המערכת כולה.
בעבודה שלי אני מאוד חוקרת את מערכות היחסים של המטופלים. כל הקשרים שלנו בנויים על מערכות יחסים עוד מאז שהיינו ילדים קטנים.
לדוגמה, נער או נערה שעושים מעשים שמנוגדים לערכים עליהם גדלו בבית. אפשר להבין למה הם בוחרים לרדת מהדרך ולנסות לעזור להם, אך מהניסיון שלי, יש כאן משהו יותר גדול שמתבטא דרכם. למשל, בעיות בזוגיות בין ההורים או דברים אחרים שקורים בתוך המשפחה שאותה אנחנו מכנים "המערכת", שמשפיעים עליהם.
לפני שאני אנסה להחזיר אותם לדרך, אני אנסה להבין את הסיפור שהם מספרים על המערכת. וכשיתבצע שינוי ותיקון באותן בעיות במערכת, לנער או לנערה יהיה קל יותר להבין מה הם רוצים והמשפחה תלמד לקבל אותם והם יחיו בהרמוניה".
מצד אחד את מדברת על מערכת, על מכלול, ומצד שני הגישה שלך היא מובחנות, אינדיבידואליות. נשמע שיש כאן סתירה.
"לא, אין כאן סתירה. מובחנות אינה מובדלות וריחוק, אלא הפוך מכך. מובחנות זה להיות ביחסים מאוד קרובים ומשמעותיים מתוך הבנה ותפיסה שכל אחד שלם בפני עצמו. מערכת יחסים כזו נותנת מקום לכל אחד והיא לא מפחדת מקונפליקטים. אנחנו אנשים שונים ולפעמים הרצון שלי יכול להתנגש עם הרצון שלו וזה בסדר.
לדוגמה, אם בעל הגיע הביתה עצבני מיום ארוך, לרוב האישה תנסה להרגיע אותו מיד ותפציץ אותו בדאגה או שהיא תתמלא בתחושת אשמה או ריצוי ותפעל משם או שהיא תבחר בהתעלמות. להיות מובחנת, זה להבין שאני לא אחראית על הכעס שלו והתגובה תהיה בהתאם: בוגרת. כלומר או שהיא תהיה איתו בסיטואציה ותוכל לעזור לו ממקום של אכפתיות ולא של אשמה או שהיא תבין שזה לא שלה, תשחרר ותיתן לו להתמודד בעצמו".
לייצר מובחנות גם בקהילה
ציפי עובדת עם מטופלים ומטופלות רבים מהמגזר החרדי והדתי, גם מקהילות סגורות מאוד, ואני תוהה בקול כיצד מתווכים את המובחנות למי שרגילים לחיות בסביבה קהילתית שחיי החברה והתאמה למסגרת הם ערך עליון בה.
"אנחנו חיים בקהילה מאוד חברתית" מסכימה ציפי. "ויש ציפייה שכולנו נתאים את עצמנו למודל מסוים. הקושי בתיווך קיים ואני פוגשת את זה הרבה. מצד אנחנו רוצים לעודד חשיבה עצמאית, אבל מצד שני, קשה לנו מאוד להכיל את השונה והאחר.
לקהילה יש הרבה מעלות, אנחנו ניזונים ממנה והיא גם שומרת עלינו בהרבה מובנים, אבל כשאני עובדת עם נוער, בעיקר נערות ומתבגרות, המטרה שלי היא שהן יהיו מסוגלות לסמוך על עצמן. לפעמים יושבות מולי בחורות בשידוכים ואומרות לי: "אני רוצה להתחתן ואני רוצה לבנות את הבית שלי אבל אין לי מושג מי אני".
גם עליי הטיפול במובחנות השפיע בכל כך הרבה רמות, גם בתוך המערכת הזוגית וגם בתור אמא. הילדים כל הזמן מזמינים אותנו לפגוש את הגבולות שלנו והדיאלוג האינסופי הזה שהמובחנות מייצרת, מעגל כזה בו הילד עושה משהו, אני עוצרת רגע לשאול את עצמי ואז מגיבה, הופך אותי לאמא רגועה יותר וברורה יותר.
אנחנו נוטים להיות עבדים של החברה ולא רק חלק ממנה, להשתעבד לאיך יראו אותנו, מה יגידו. מובחנות מעמתת אותנו עם עצמנו, מפגישה אותנו עם חלקים שאנחנו מעדיפים להדחיק, אבל בסופו של דבר, כיף להיות מודעים, לדעת מה נכון לנו ולהיות פחות תלותיים. אחרי שמאמנים את השריר הזה ושוב ושוב, התוצאות ניכרות והשינוי מדהים".
לא קל להיות מובחנת.
"נכון. כי זה אומר שאני האחראית ואין את מי להאשים. חלק מהמובחנות שלי זה לדעת שזה אני מול הקב"ה".
בעצם לאדם מאמין יש יתרון כשזה מגיע למובחנות.
"וודאי. זה עוזר מאוד. ברגע שאנחנו מייצרים עולם ערכים פנימי חזק בו הקב"ה נוכח, נוכל להיות מדויקים יותר מול השליחות האלוקית שלנו פה בעולם.
הגיעה אליי אישה צעירה שרצתה לעשות שינוי גדול בחיים שלה. מהרגע הראשון זיהיתי בחורה אינטליגנטית, חרוצה ושאפתנית ולא ברור מה מפריע לה לעשות את הצעד הזה. במהלך הטיפול קילפנו עוד שכבה ועוד שכבה עד שהתברר שהרצון שלה לרצות את ההורים שלה הוא מאוד חזק והקושי שלה לאכזב אותם עצר אותה מלהתקדם. היא הייתה זקוקה לאישורים מההורים ולא הצליחה לאשר לעצמה, וזה בדיוק מהות המובחנות: לאשר לעצמנו להיות שלמים עם הרצונות והבחירות שלנו.
וכשנהיה שלמים עם עצמנו, התגובה מהסביבה תשתנה, השדר אוטומטית יעבור אליהם. הם ילמדו לקבל ולהכיל אותנו וברוב המקרים, גם יכבדו אותנו".
