"תודה על כל מה שבראת" אלו היו המילים הראשונות שבחרה מושקי ציק לפתוח איתן את הפוסט המטלטל שפרסמה ביום חמישי האחרון. מושקי היא חסידת חב"ד בת 25 מנתניה, נשואה לשניאור ולשניהם שלושה ילדים. הילד השלישי הצטרף למשפחתם הקטנה לא מזמן, רגע מאושר שמושקי הגדירה כ"אחד המבחנים הגדולים" בחייה ובעקבותיו פרסמה פוסט שהפך מיד לוויראלי עם אלפי לייקים, תגובות ושיתופים:
"'תודה על כל מה שבראת'. שורה שמסכמת את החיים שלי וכל מה שעברתי עד לרגע הזה, את הכאב והשמחה, את הפחדים והאמונה. לפני חצי שנה עוד הייתי בהריון עם בטן ענקית, עונה לכולם 'לא, זה לא תאומים' ברבע סבלנות. כמה שבועות אחר כך, קיבלתי את אחד המבחנים הגדולים של חיי. הייתה לידה מדהימה, מבטיחה. אולי לא עברתם לידות או שעברתם חוויה טראומתית, אבל המוזיקה והצחוק והמוכנות עשו את שלהם ונהניתי מכל רגע.
אחרי יום שלם, ברגע המושלם הזה שהמיילדת מאשרת "זהו, הוא בחוץ!", רק חיכיתי לשמוע אותו בוכה ולחבק אותו, לבכות ביחד איתו מאושר. לא אשכח את הרגע שאחותי הגדולה - המלאך שאלוקים שלח לי ללידה - אומרת לי בעדינות שקיבלנו אוצר מיוחד. אוצר שאי אפשר לפספס כבר במבט ראשון.
וכמו לפני המוות - ככה בטיסה עברו חלקיקי השניות כשעניתי "אוקיי", וידעתי שהחיים שלו יהיו מדהימים. שניה אחר כך, סובבתי את האוצר החדש לחיבוק וראיתי שהוא שונה מכל מה שראיתי. נשמתי עמוק וידעתי, ידעתי שאנחנו נהיה אלה שנהפוך אותם למדהימים.
ואז סוף סוף בכיתי, את ההקלה של להיות אחרי לידה, את האושר שנולד לי ילד משלי, את ההלם של מה-עושים-עכשיו. את האהבה והחמלה לנשמה הזו שהולכת לעבור מסע כל כך מאתגר. את הפחד המשתק מהלא נודע, מהפער בין מה שחלמתי ומי שקיבלתי.
וברגע הכי אישי שלנו הבטחתי לו שהוא יהיה יפה ונמלא אותו באהבה, שהוא יהיה מוקף חברים ומפוצץ בטחון עצמי. שיהיה לנו טוב ביחד. לקחו אותו לבדיקות ואשפוז בטיפול נמרץ ילודים, ואני הבטחתי לו שאבוא לבקר.
אחרי התאוששות (זה השם של השלב אחרי לידה, לא יודעת כמה התאוששתי באותו הרגע) עברתי למחלקה. לא למחלקת יולדות, אלא למחלקת נשים, שם לא אהיה היחידה שנמצאת בלי תינוק. הסתכלתי למעלה על התקרה הלבנה הזו ולקחתי את הימים להפנים. הפנמתי שיהיה לי קשה יותר מאי פעם, שאני אלמד דברים שלא ידעתי, ואני אעבור דרך הפחדים והסיוטים של הגדולים. ידעתי שאני אתרסק ואקום.
זה נשמע אולי מוזר, אבל דווקא שם, דווקא במחלקה הזו, במיטה ליד החלון, כשאני לבד, הערכתי את מה שקיבלתי. בין נשים שבתהליך מתמשך כדי לקבל גוזל משלהן. ואלו שאיבדו את החיים של העוברים שלהם רגע לפני שהפכו לתינוקות. התמלאתי בתודה שהאוצר הזה הוא שלי, מתוך תוכי. לא טסתי לסוף העולם כדי לקבל אותו, לא שילמתי הון. הוא לא ננטש כדי שאבחר לאמץ אותו. הוא שלי והוא נושם, והוא חי, ואני יכולה לחבק אותו, לראות, להריח, לנשום איתו יחד. ואמרתי תודה על כל מה שקיבלתי ומה שלא. תודה על מה שנראה לי חושך, על מה שיהפוך לאור. ועל מה אתם אומרים תודה היום?".
איך את מרגישה מול הבאזז המטורף של הפוסט?
"אני עדיין המומה ומתרגשת מלראות בכמה אנשים זה נגע" היא מספרת, "אנשים שאני אפילו לא מכירה הגיבו שעזרנו להם. קיבלתי אין ספור הודעות ותגובות, בעיקר מהורים שבאותה סיטואציה כמוני, ומנשים שמחכות לילד ושיתפו שהפוסט חיזק אותן".
ובנימה אישית?
"אני מעריכה את הזכות ומתפללת שתמיד נהיה טובים אחד לשני, נזכור להגיד תודה על מה שיש לנו ונפעל יחד גאולה אמיתית ושלימה תיכף ומיד ממש".
