אני זוכרת שבשנות העשרים, ישבתי עם חברה טובה לגלידה בתחנה המרכזית בירושלים, והיא סיפרה לי שהיא רבה עם אמה, שתינו הבטחנו אחת לשניה שלעולם לא נהיה כמו האמהות שלנו. היום זה קצת מצחיק אותי, כי זכיתי להיות בעצמי אמא, ואני יודעת שלעולם לא אוכל להיות אמא מושלמת.
ומה זו אמא מושלמת תשאלו?
אמא שהבית שלה מצוחצח, ומריח נפלא, הכביסה תמיד במקום. לא מצטברות לה ערימות כביסה, ולא נשרפות לה עוגות. כל דבר נמצא במקום, ילדיה חכמים ומטופחים, יש להם יכולת פנטסטית להבעה בעל פה, הם הכי מוכשרים בכיתה, מנומסים, צדיקים ומאורגנים, יש תמיד ארוחה חמה על השולחן, והיא תמיד זמינה לשיחות נפש, היא תמיד לבושה טיפ טופ ויש לה ריח טוב (כי הכי כיף להתעטף בריח של אמא) היא מנהלת קריירה ובית ביד רמה, והכל כמובן... מתקתק כמו שעון. היא לא רבה עם בתה המתבגרת אלא רק עוטפת אותה בהמון חום ואהבה והיא לא יוצרת התנגדות כלפיה, כי הרי כל מה שהיא אומרת מתקבל באהבה ובבגרות אצל ילדיה.
אבל טעיתי, או-הו כמה שטעיתי..
תחליטי, הבעל או הילדים?
בעולם של היום, הילדים במקום הראשון. וכולנו אמהות מסורות ששמות את הילדים בראש ובראשונה, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי יוצאת לשופינג לעצמי וחוזרת עם שקיות מלאות בדברים לילדים, ומוצאת שלעצמי לא קניתי דבר.
איילת ולדמן היא סופרת יהודייה, המתגוררת בארה"ב שעוררה סערה תקשורתית גדולה כאשר הצהירה בגלוי שהיא אוהבת את בעלה יותר ממה שהיא אוהבת את הילדים שלה, ואין לה בעיה עם כל הגבות המורמות שמכוונות אליה, כולל של ילדיה.
למה? היא ענתה, אם אקדיש את כל חיי לתפקיד שנקרא "אמא" ברבות הימים לא יהיה לי מה לעשות, הילדים ימצאו גם הם יום אחד אהבה, וילכו איש איש למשפחתו ולביתו, ואני .. אנבול ואהפוך לא רלוונטית? אני הרבה יותר מאמא, אני אישה, אני רעיה, אני אחות, אני דודה, אני גיסה, ואני אשת מקצוע, אז למה להשקיע את כל מרצי ורצונותיי לילדיי ולא לבעלי? שהוא זה שברבות הימים יישאר איתי.
כאמא טרייה שעדיין בטיטוליה אני מודה שלא תמיד אני יודעת מה הדבר הכי נכון לעשות, ותעיד על כך אמי היקרה שאני מתקשרת אליה לעיתים היסטרית וחסרת אונים, כשלאחד הילדים יש חום שלא יורד, או כשבן הארבע שלי היה בתהליך גמילה והוא טרם הצליח להבין שהשטיח הוא בשום-פנים-ואופן-לא-המקום-בו-אמורים-לעשות.
פעמים אני מוצאת את עצמי תוהה מה יהיה בעתיד כשהילדים יגדלו והצרות יגדלו איתם (ב"ה צרות של עשירים) ואיך אתפקד ברגעים שסוגיות מהותיות יעמדו על הכף, האם אדע לנווט נכון את הספינה? והאם בכלל יש חוף מבטחים לגידולם.
כל ילד הוא שונה, ולא כל ילד זקוק לאותם הדברים, אני מאמינה שלא סתם שם הקב"ה נשמה פלונית בבית פלוני, אם נולדתי לבית מסוים הרי שאלו התנאים הסביבתיים שלי, ומשם המקום הטוב ביותר בעבורי לצמוח, ושהתנאים האלו הכרחיים בעבורי על מנת להיבנות ולהיהפך לאדם הכי טוב שאני יכולה להיות.
הבנתי שמיומנות הורית מגיעה עם השנים. ושהכל ענין של ניסוי וטעיה. המוטו שמלווה אותי, ואחד מן העקרונות שמנחים אותי הוא: להיות מודל חיובי ככל האפשר, ולגדל ילדים שלא יפחדו לעוף (גם על עצמם לפעמים;) מזמן כבר הבנתי שלהיות אמא טובה, זה לא רק פאנלים מבהיקים, ואוכל טרי וחם.
חכמתה של האם (כן, לא רק בינה, אפילו שהיא יתרון):
החכמה העיקרית בלהיות אמא היא בראש ובראשונה, להיות מודעת לזה שאני לא יכולה להיות מושלמת.
להיות אמא זה לנסות להיות צודקת, ולדעת שלפעמים אטעה.
להיות אמא זה לראות אותם מנסים ולדעת מתי לא להתערב.
להיות אמא זה לחשוב שרוב המקרים אני יודעת טוב יותר, אבל לפעמים אני לא מבינה כלום.
להיות אמא זה לדעת לדאוג במידה מספקת, ולדעת לשחרר כשאני חונקת.
להיות אמא זה לפעמים לדעת לנדנד, ולפעמים לדעת להעלים עין.
להיות אמא זה בעיקר לאהוב כמו שהם אף פעם לא יוכלו להבין (עד שהם יהיו הורים בעצמם).
להיות אמא זה להזכיר לעצמי שגם אני ילדה הזקוקה לדאגה, חום, אהבה והגנה (מהבעל, מההורים, ומהסביבה).
אסכם ואומר, שמהחוויה שלי לפחות, ככל שאת פחות מסוכסכת עם עצמך, או ככל שאת יותר בשלווה עם עצמך, זה מקרין מאוד על האימהות שלך.
]]>
