נבקש ממך, אמא, אלף סליחות.
כל כך רציתי לספר לך חדשות שמחות.
אני יודעת כמה שנים את מחכה
שבִּיתך שבגרה תרוץ אליך, כמו רבקה.
"אמא", היא תאמר לך בשמחה גדולה.
"ראי מה הביא לי האיש – אני כלה!"
כמה את מחכה שביתך, כמו שרה,
תלחש לך "שחוק עשה לי אלוקים, אמא. אני הרה".
איך את רוצה שנרוץ אליך בצעד מתנשם
ונאמר לך, כמו לאה, הפעם אודה את השם.
את לא רוצה שנחכה ונייחל
ונהיה כמוך, אמא; כמו רחל.
סליחה, אמא, שאנו באות אליך רק לבכות.
סליחה שאת רואה אותנו ועינינו רכות.
סליחה שאנחנו באות בידים ריקות.
אמא, אין לנו עוד כוח לחכות…
מאין נמצא כוחות לרקוד בחתונות?
כל כך רוצות פעם אחת להיות הכלה ולא השושבינות.
איך לא נקנא באחותנו, כבר יולדת תינוקות
ואנחנו שוממות. אמא, כך עונים את המעוּקוֹת?
בִּיתך כבר בכתה בפסח, בפורים, בימים נוראים,
כבר ענדה את כל הקמיעות, אספה את כל הדוּדאים
נסעה לאומן, לרבי שמעון ולכל הצדיקים
אמרה פרק שירה, פיטום הקטורת ואת כל הפסוקים.
אספה את כוחותיה לשמח את אחותה.
מתי כבר, אמא, יאסוף אלוקים את חרפתה?
בלילה היא חולמת. תקווֹת היא מלאה.
ובבוקר שוב היא קמה… והנה היא לאה.
אנחנו יודעות, אמא, שעכשיו בשמים
את מול כיסא הכבוד ועינך יוֹרדה מים.
עומדת שם, לא זזה. רחל מבכה
וסביבך משמר כבוד: חיילי עופרת יצוקה
לידך הבבא אלעזר, הרבנית קנייבסקי,
הדס פוגל התינוקת ולייבי קלצקי,
המוני פעוטות שלא זכו להיגמל,
ששת המיליונים ושרופי הכרמל
וה’ יאמר אז: "מי אתם פה, בנֵי בְּחוּנַי?"
ואז תעני בקול רועד: "כולם היו בני".
"כל אלה שלך?"
ואת תעני: "כולם".
ויגזור אז ה': "ישובו לגבולם".
וקהל גדול ישובו הנה, כל הבנים
הרה ויולדת בבכי ותחנונים
צולע ופיסח נשענים שכם אל שכם
רצים אליך, אמא, בדרך בית לחם
וישיב ה’ אבות לבנים ובנים להורים
ואת בצד הדרך, אמא, דמעותיך – תמרורים.
"ראי, רחל", יאמר ה'. "הם שבו. ושוב את בוכה?"
ולראשונה תאמרי, אמא: "זה מאוֹשר.
עכשיו אני אם הבנים שמחה".
]]>
