לא כך היום.
היום הטבע וההתקדמות הטכנולוגית פשוט לא הולכים ביחד וכל הקשר שלי לצמחייה מסתכם בפרחים לשבת, הנטמנים בתוך האגרטל ומוזזים הצידה כדי שיהיה מקום לנכדים כשבאים לבקר, ושלא ישברו את הכלי. ואחר כל זאת מגיע טו בשבט.
כשהייתי ילדה היה זה בעידן השותלים, שרנו בגן את: כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד מן העיר ומן הכפר... שתלנו שתיל באדמת ארץ ישראל וזה היה עבורנו טו בשבט. בשיעור מלאכה עשינו עציץ מיוחד במיכל קטן של לבן (גיל), לאחר שנקבנו מספר חורים בתחתיתו. הכול לכבוד טו בשבט. בבית היה לנו שלחן מקושט בפרחים, בצמחים, בפירות ובדברי מתיקה ולפי סדר הברכות שלמדנו בכיתה ברכנו ואכלנו את פירות ארץ ישראל.
כשילדי היו קטנים התחילו להביא את הפירות המיובשים מתורכיה ואחר כך העלו אותם מעוד כמה מקומות, אבל אנחנו ברכנו ואכלנו ביחד והודינו לה' על העושר הרב שברא לנו. לא משנה באיזו ארץ בדיוק. היום אנו בעולם חכם יותר, פחות ירוק, פחות צומח, פחות התרגשות סביב שמות של צמחים ופרחים, אבל גם היום אנחנו מבינים שמהעץ, אותו עץ שנכרת לא מזמן על ידי אנשי העירייה, כי בשלג שעבר החל להתנדנד ומאז הוכרז כמסוכן לציבור, אפשר ללמוד הרבה מאוד דברים.
מה למשל?
אז, קחו למשל את העץ הזה, העץ הנשיר. רחב הוא העץ ויפה תואר, בימיו הטובים מרגיש הוא בוודאי כמה מכבדים אותו, מוקירים את צילו, מריחים את פרחיו ומלטפים את עליו. והנה בהגיע השלכת, מושלים ממנו כל בגדיו ומחלצותיו ונשאר הוא ערום כביום היוולדו.
כך גם האדם, ישנן תקופות שבהן הוא מרגיש חזק, יציב, אהוב, מצליח ושאיפותיו מרקיעות שחקים, והנה ברגע קט הוא מופשט מגלימתו הנאה והופך להיות מוקצה ודחוי ונקלה. מה נותר לו לאדם בימיו הרעים? רק לזכור שהוא כעץ השדה, שכפי שמתהדר לעיתים בבגדי חמודות, כך יש לו ימים רעים ונוראים שבהם הוא יכול ליבול ולהירקב וחלילה להתייאש עד כלייה, ויכול, כנגד זה, לברך על הרעה כפי שהיה מברך על הטובה ולצפות לטוב שבוודאי יבוא. שהלא כזה הוא עץ השדה. ישנן תקופות של פריחה ותקופות של נבילה.
וקחו את עץ הפרי שמגדל פירותיו למען הבריות. בוודאי שואל את עצמו כל העת מדוע נגזר עליו לשאת את פירותיו הכבדים זמן כה רב? אבל כשמגיעה העונה והוא רואה את הפנים השמחות, העולזות, האוהבות של אלו שמתכבדים מפירותיו, הוא בוודאי מרים ראש זוהר וטופח לעצמו על השכם החום.
כך גם האדם, מגדל אדם את בניו ובנותיו בביתו, עושה כל מה שיכול לטובתם, כדי שיצמחו ויגדלו בחן ובנעימים. אלף פעמים בדרך היה מתייאש, כי לא תמיד מחינוכו המושקע יוצא אך טוב, אבל בסופו של דבר לראות את אלו מפירותיו מחייכים, מצליחים, הולכים בדרך ה' ומוקירים את נושאם, גורם לו לשמחה גדולה ולאושר רב.
וקחו את שורשיו של העץ. עמוקים הם מני ים, חפורים תחת האדמה, אינם רואים את האור ואין האור רואה אותם. והלא הם אלו שבזכותם קיים העץ. ללא שורשים לא היה יכול לעמוד על רגליו. הם מחזיקים את העץ מבלי לקבל שכר, בעצם אין איש אומר מעולם: מה יפים שורשיו של העץ, או: אילו שורשים מיוחדים במינם.
הם נותנים את כל מה שהם יכולים כדי להפריח את הפרחים, כדי לגדל את הפירות, כדי שיאמרו על פירותיהם: מה מובחרים אלו! ואין הם מתלוננים, ואינם בוחלים בעבודתם, אינם מבקשים מאומה לנפשם ובוודאי שלא מבקשים כבוד ויקר לבשרם, כי הם יודעים שכל אחד ניחן במה שטוב עבורו.
כך האדם, לפעמים מאחורי איש שקט עומדת אישה גדולה, לעיתים להפך, לפעמים מגדל האדם הבלתי נשמע, בן שגדול ממנו בחכמה ביראה ובמעשים טובים, כי כל אחד וייעודו בעולם, כל אדם וייחודו. פעם היינו קרובים יותר לצומח. ליד כל בית צמח לו עץ. היום הכול שונה. כמעט בכל בית נטוע מחשב גדול לצורך עבודה או לצרכים אחרים והעץ נראה מבעד למסך, אבל הלקחים שניתן ללמוד מהעץ הם אלו שאמורים ללוות אותנו יום יום בדרכנו ולהיות נר לרגלינו.
]]>
