למה? למה לא נוח לנו לחשוף בפני הילדים את הצד האנושי כל כך הזה? למה אנחנו מחביאים את השוקולד המשובח, משקרים כשאנו יוצאים להנות קצת בגפינו בלי הילדים, ומעמידים פנים שאנחנו לא באמת צריכים כלום, אפילו לא לישון?
שאלתי כמה הורים ושמעתי קולות מעניינים ומעוררי מחשבה:
הראשונה טענה:
ילדים הם אגוצנטריים ולא יודעים לפרגן לזולתם. כמה שלא נשקיע בהם הם ירצו עוד. הם לא יודעים להבחין בצרכי כאמא, ולכן עדיף להסתיר עד שילמדו לתת מקום לצרכי האחר.
זה קול חריף שיש בו הרבה אמת: דווקא ילדים שנעטפו באהבה וכל צרכיהם מוגשים להם על מגש פלטינה, ואלו, האמת, מרבית ילדי דורנו, נוטים לא לראות את צרכי הזולת. ילד שרגיל שאמא ממלאת אחר כל צרכיו לא יבין למה עליו להשאיר לאמא את השוקולד או את זמן האיכות שלה. אבל, וזה אבל משמעותי, זו אחריות ההורה ללמד את ילדו שצרכים של הסובבים אותו הם גם מעניינו. שיש לו אחריות כלפי הסביבה ועליו להיות ער לצרכי אחרים. כך ששוב, זה עניין של חינוך נכון. לשקר או להחביא לא יכול לעבוד כשיטת חינוך לאורך זמן.
השני טען:
הורים רוצים להציב סטנדרט גבוה לילדיהם, ולא רוצים להיראות כמי שנמצא מתחת הסטנדרט הזה..
טענה יפה מאוד וכנראה נוגעת בשורש העניין: אנחנו מגדלים את ילדינו בדור תחרותי ושואפים לתת להם כלים ויכולות להגיע רחוק. אנחנו מקריבים עבורם ומינקות מתאמצים לתת להם את החינוך הטוב ביותר, את החברה הטובה ביותר, ואת המזון הכי בריא, את האוירה החיובית ביותר. איך נוכל לתת להם דוגמא אישית של פחות מסופרמן ורעייתו? איך נחנך אותם לאכול רק בריא כשאני מחסלת קרמבו מוקה מול עיניו התמות? ברור שיש להסתיר את החרפה. איך אצפה מילדתי להקדיש את מיטה שעותיה לשיעורי בית פלוס התנדבות כשאני מבלה את שעות הצהריים במיקוד עצמי (כלומר לקרוא עיתון ולמלא מצברים בשעת מנוחה)? איך היא תתמודד עם דוגמא אישית כה חסרת השראה? ואיך אדרוש מבני להשכים מדי יום לתלמודו אם אני מבריזה מהעבודה מדי פעם? עדיף שתהיה להם דמות להעריץ. שיהיה להם עוגן איתן. הכי טוב.
יפה אמר. אבל, האם נכון להציב דמות לא ריאלית כמקור השראה? האם באמת אנחנו הורים כה גרועים עד שיש להראות אותנו בצבעים לא אמיתיים? האם לא מספיק אנו טורחים ועמלים ומשקיעים, כפי שאנחנו, ללא זיופים? ומה יכול לקרות לילד שבטוח שהוריו מושלמים, יפים וחלקים וחסרי חולשות? האם הוא יתחבר? יזדהה? יחוש שהוא יוכל להיות כמו אבא יום אחד? לא בטוח. ילד צריך ללמוד איך לומדים מטעויות, למשל. איך מתמודדים נכון מול פיתויים. מהו צורך ומהו פיתוי. על מה נכון להתגבר, ואיך.
יש לי מכרה שאיננה יודעת לזהות מחלה. היא פשוט לא מסוגלת לעצור כשהיא חולה, אפילו אם היא חולה מאוד. כאילו חסר בה המנגנון שמזהה מחלה ואין לה את הידע הבסיסי הזה של טיפול במחלה. היא אשה חכמה והיא יודעת שיש כזה דבר אנשים חולים, אלא שאין לה את הידע לזהות את עצמה כחולה. לא תופתעו כנראה לדעת שאמא שלה היא סופר-אמא מהאגדות. אף פעם לא חולה. בטח שלא תיפול קרבן לשפעת שפלה. הבת גדלה וספגה ערך בסיסי-אשה אמיתית לא אמורה להיות חולה בכלל. איך אשה כזו תגדל ילדים? איך תלמד לסלוח לעצמה? להבין מהם גבולות היכולת שלה? להיכשל בכבוד? לא בטוח שהיא תוכל.
אולי קל להציב לילד מודל חזק של עצמנו, אבל לא בטוח שזו הדרך הנכונה לחנך. ילד חכם ילמד להיות שקדן אם יידע לפעמים קשה. שצריך ללמוד איך להיות שקדן ואיך עומדים בכך, נפשית, מוחית, וגופנית. ילד ילמד בקלות איך להתגבר, איך למלא צרכים שלו ושל הסובבים אותו, ולהבדיל ביניהם, אם ילמדו אותו שיש צרכים שונים לכל אדם. ילד שילמד בפשטות, שאמא צריכה ככה, ואבא צריך אחרת, ואחיו זקוק לחופש היום כי הוא עייף ואילו הוא צריך דווקא פיג'מה חדשה, ילמד להיות אמפטי ומכיל, בפשטות. כי הוא למד שיש צרכים להכילם.
ללמד ילד שישנם בני אנוש חסרי צרכים עלול להיות הרסני. הילד עלול להאמין לכך, כי קל להאמין לכך בדוק כמו שקל להציב לילד מצג כזה. קשה יותר להיות כנה ואנושי, וקשה יותר לגדול לאדם כנה ואנושי, אבל כידוע, קשה להיות בן אדם.
השלישית - הכי התחברתי לתשובתה של אחת חכמה שאמרה:
להסתיר מהילדים דברים נחמדים זה לא דבר שקורה לי הרבה, אבל אני נוטה להסתיר מהם סבל
כי שוב, אנחנו כה רוצים להעניק להם תחושת ביטחון ויציבות ואמא חזקה. וקשה לנו להיות אנושיים מולם, ומתמודדים. וחלשים ומשתעלים. אנחנו רוצים שיחשבו שאנחנו סלע איתן שיוכלו לנפץ עליו את צרותיהם הקטנות והחמודות. שיוכלו תמיד להשעין עלינו ראש דואב. ולפעמים אנחנו אלו שצריכים ללמוד להיות מסוגלים לתת להשעין ראש גם אם הראש שלנו הפרטי כואב.
אבל מה שלמדתי מחברתי הזו היה למוד אופייני מאוד: גם אם נלמד להכיל את עצמנו בחולשות הקטנות של ההנאות הגנובות, וזה אפשרי, עדיין נותר לנו ללמוד להכיל את עצמנו ברגעי סבל ומצוקה. הכלה עצמית זה אתגר מתמשך.
ואפילו שבהסתרה...
]]>
