נושא אלימות בנשים מהווה חלק מכלל נושאים אשר חובתם לעלות על שולחן המודעות הציבורית. לו בשביל האמפתיה וההבנה, אבל בעיקר בשביל להביט לנושא במבט ישיר ולענות לו בחיוב: "אנו כאן בשבילכם". בשביל להקשיב, בשביל לנסות להבין ולו במעט, לסייע ולתת כתף, לפעול ולומר אינכן לבד.
אם חשבתם עד כה שרצח נחשב רק כפיגוע טרור הרי שטעיתם. רצח נחשב לאלימות פיזית ונפשית כאחד, במישורים רבים. אין צורך בתקיעת סכין קצבים בשביל להחשב טרוריסט ולרצוח. די לעשות זאת בפעולה שקטה, במילה משפילה ופוגענית, בבגידה בבת הזוג, בהתעללות כספית, בשתלטנות של בעל לאשתו ומניעת זכות אנושית של אישה להביע דעתה, ועוד שלל דוגמאות מצמררות אשר טוהר ההתבטאות מונעת לכותבם בדיוק כמו שדואגים להשתיקם בין כותלי הסטיגמה החברתית לגבי נפגעים כאלו ואחרים.
את סימה הכרתי בתור לקופת חולים, אישה חכמה וחיננית בגיל 30 לחייה, אשת שיחה. התור התארך ואיפשר לנו להאריך בשיחה. החמאתי לה על הופעתה המרשימה, "אל תסתכלי עלי כך" זרקה לכיווני לפתע. השבתי לה במבט תמוה, המתנתי להסבר רש"י ל"אונקלוס" או כל פירוש אחר שבדבריה.
סימה לא השיבה פניי ריקם. סיפורה היה מצמרר, סיפרה על כשרונות בגדר "שגשוג ופריחה" שדוכאו על ידי בעלה, על בדידות במערכת זוגית, על סימנים כחולים שמוסתרים מבעד לשרוולה, על השפלה נוראית שנעשתה באופן מתמיד לעיניי ילדיה ובעיקר על התנאים שהוצבו לה על ידי בן זוגה: "אם לא תעשי רשימת המטלות שהצבתי לך, לא תוכלי ללכת לאימך, או לצאת לעבודה וכו".
"הביטי בעיניי" אמרה "ההתעללות שחוויתי מדברת מאישוניי בשקט, יש דברים שאינם נמחקים בטיפקס". סיפורה גרם שיתוק לשטף דיבורי. "למה אינך קמה ועוזבת"? שאלתי בתדהמה. "אני חוששת" ענתה ולא הוסיפה.
"אלימות" קוראים לזה, לא נעים להכיר. כמובן ששימת לב למילים היא לא פחות חשובה משימת לב למכות או הנפת ידיים, זה מחייב כל צד באשר הוא, בין גברים בין נשים. פשוט מאד תתחילו לשים לב למילים הם כלי הרג מס' אחד עוד הרבה לפני כל דבר אחר, זה בפה שלכם תעשו עם זה משהו טוב.
]]>
