בשונה מכך, בעולם היומיומי הסובב אותנו, רוחשות סיטואציות רבות אשר מוצאות עצמן נטושות, או בניסוח שונה: מיותמות ממודעות הציבור ומשמשות כותרת ראשית לחווים אותם. בחרתי הפעם להעלות על במת המודעות נושא שונה מהבחישה בקדרה הפוליטית הנלעסת והנדושה.
הכותרת שהענקתי לנושא הזה נלקחה על ידי בפעולת "העתק הדבק" מסטטוס ווצאפ של חברתי שרה, אם חד הורית לארבעה ילדי חמד.
"חגים זה לא בשבילי" התנוסס המשפט ליד שמה ברשימת אנשי קשר. סיטואציות חסרות פרופורציה שעלו במחשבתי באופן ישיר מקריאת משפט זה הפנו אותי לוויכוח נדוש השב על עצמו מדי חג בחג.
"אירוח אצל אימי או אצל חמותי"?! "איזו מתנה לקנות למארחנו"? "היכן נערוך שופינג בגדים לחג"? "מה התפריט לכל סעודה"? וכדומה.
"צודקת שרה" חשבתי לתומי. "חגים, זה גם לא בשבילי" הרהרתי.
אלא, ששיחת טלפון עם שרה הביאה אותי למסקנה אחרת, כל אחת בוחרת לתת הסבר שונה למשפט בניסוח שווה. מסתבר שכמה פנים לתורה וכמה פנים אף למשפט זה.
החגים, מסתבר, אינם דבש מאה אחוז טהור לחד הוריות. ואת זאת החלטתי להעלות על במת המודעות. צעדי החג המתקרבים משאירים עקבות צורבות לב בכספת ליבן של החד הוריות.
כלפי חוץ הן נוהגות להתכסות בשכבת מייק אפ, שהרי בלאו הכי מי שלא חווה התמודדות דומה לא ישכיל לרדת לעומק הקודים של התחושה האופפת אותן בהתקרב החגים. הדאגה מתחילה לנקר בנקודת נושא האירוח, שהרי לא נעים לערוך שולחן חג ולשבת בסינגליות בסעודות החג המרובות.
אירוח אצל השוויגער "ירד מהפרק", אירוח אצל ההורים גם קצת מכביד, שהרי לא נעים לעורר כאבם בכל פעם מחדש, בראותם פייס טו פייס את ביתם המתמודדת לבדה.
ובכלל, עולה השאלה, האם האקס יקח את הילדים או שמא בכלל לא?! ואם הגרוש יקח את הילדים, היכן רצוי להתארח? אצל מקורבים ללא ילדים או עם ילדים ( דבר שעלול לנגן על הרגש האמהי הכאוב, כשהילדים לא עימן בחג)? הספק, הדאגה ותחושת הלבד מתארחים ומתעצמים ללא הזמנה בליבן בפרוס החג חסותו.
סימני ראש השנה, מקבלים אצל החד הוריות כוונות אחרות. "יתמו שונאינו" מתקבל כנמשל למוסד ל"ביטוח לאומי".
"ירבו זכויותנו כרימון" ולא קיזוז בלתי מוצדק ממזונות ילדיהן. "גזור עלינו גזירות טובות" ולא תביעות מפתיעות מהגרוש, וכדומה.
הגורם העיקרי המשפיע על מצב רוחן בראש השנה (ואף בשבתות השנה) הוא תפילות ילדיהן אשר כופות התמודדות בוגרת שאינה קלה לילדים בשל גירושי הוריהם.תנסו לחדור מבעד לחומת ההבנה המוגבלת, אל תוככי עומק המחשבה ולנסות לדלות ולו במעט מהרגשת הכאב הצורב בליבה של אם חד הורית ולדמיין את עיניה מצועפות הדמע בהביטה מבעד אשנבי עזרת הנשים אל עבר עזרת הגברים, שם ניבטים אליה ילדי החמד שלה, יושבים בדד מחפשים את המשען במחזור שבידם, אביהם לא יושב לצידם בשונה מיתר חבריהם ("יתומים חיים").
בנוברי בעומק נושא החד הורית והחגים, שיתף אותי בעל תפילה בסיפור מרגש. באחד השנים הציעו לו להתפלל כחזן בארגון ירושלמי ידוע של נשים חד הוריות הדואג לעריכת חג לאמהות חד הוריות וילדיהן בסטטוס זה. אותו חזן התלבט, האם לשמש כחזן בביהכנ"ס הקבוע בו מתחזן מזה שנים, או שמא להסכים להצעת החזנות החדשה שהוצעה לו.
הלך לרבו להתייעץ בענין זה. וקיבל תשובה מדהימה שאף אותי ריגשה. "תפילות אמיתיות המגיעות מלב נשבר בוקעות שערי שמים ומתקבלות ישירות, אז מה התלבטותך?! רוץ להתפלל עימן". והוסיף לשתפני, "התפילה בחברת ילדי הגרושות היוו עבורי שיעור מוסר וחווית התעוררות מצמררת אדירה".
"אבינו מלכנו, כתבנו בספר זכויות". לעיתים יש צורך להעלות נושא למודעות, ולו בשביל זכויותנו. רגישות לסובב אותנו, לאותן אמהות רבות שה"חגים לא בשבילן". רגישות לאותם ילדי גרושים שבזכותנו ירגישו קצת "דבש" בבית הכנסת, מהסיבה שמישהו יתיחס אליהם ולא יאבדו בהרגשת העיקצוץ של הלבד.
כותבם בספר חיים טובים ולשלום.
כותבנו גם אנו...
]]>
