שלא תטעו. גם אני הייתי כזאת פעם. גם אני בשני הילדים הראשונים והמקסימים שלי, בן ובת, נטיתי לחשוב לפעמים, ולו בירכתי המוח, במקום הסודי ההוא, שלא מדברים עליו, כמה מאתגר הוא עולמה של אם ממוצעת לשני ילדים ממוצעים. קטנטנים עדיין, תלויים בה מאלף ועד תו, נכנסים לה לוורידים יום וליל עם צרכים ורצונות ובקשות ובכיות. כמובן שהאהבה המאכלת אליהם, אותה אהבה מופלאה שנטע בנו הקב"ה לילדים, מחפה על הכל. ובכל זאת. עדיין, תחושת השפחה החרופה מבוקר ועד ליל, הייתה מלווה אותי במסתרים.
עד...שבני השלישי והמקסים, נתן, נולד. לאחר הלידה, ידעו אותנו הרופאים שנתן סובל ממום פנימי קשה. הייתי עייפה ותשושה לאחר לידה מסובכת. אבל רק דבר אחד עניין אותי. אותנו.
"מהו חומרת המום והיקפו?" שאלנו שוב ושוב את הרופאים. לא הייתה להם תשובה ברורה. נתן עבר סדרת בדיקות מקיפות, שבסופן נקראנו לחדר הרופאה הבכירה. "המום הזה די נדיר", אמרה הרופאה "כרגע הוא עוזב את בית החולים כמו כל תינוק רגיל. אבל יתכן מאד, שבעוד כעשר שנים הוא יצטרך לעבור ניתוח מסובך בחו"ל לתיקון המום איתו הוא נולד, אחרת, זה עלול להפריע להתפתחותו התקינה ולבריאותו בעתיד".
בגיל עשרים ושבע הבנתי לראשונה מהם רגשות מעורבים. מחד, שמחנו שהתינוק בריא עכשיו. שיש לנו עשר שנים רגילות בעזרת השם, ומאידך, השנים חולפות מהר, והניתוח המסובך המובטח, יטיל צל על שנות ילדותו.
נתן גדל, התפתח להפליא, והיה לילד יפה תואר וחכם באופן מדהים. לא היה ניתן להאמין שעל הילד הזה מרחפת סכנת חיים ודאית. העשור הראשון לחייו עבר ביעף, ובינתיים נולדו לנו עוד שלשה ילדים. פתאום מצאנו את עצמנו עומדים מול הצורך לערוך את הניתוח היקר, ועוד יותר מצאנו, שאין לנו כל אפשרות לממן אותו. מדובר על עלות של מאות אלפי דולרים, עוד לפני הוצאות נסיעה, ומגורים בסמוך לבית החולים.
התחלנו במסע בירורים נרחב לבדוק מה ניתן לעשות בעניין, כאשר הדבר האחרון שרצינו היה לצאת לציבור במסע התרמה להצלת חיי הילד שלנו. מהר מאוד התברר שאין לנו הרבה מה לעשות. אין קיצורי דרך, והדרך לניתוח פרטי בארה"ב כרוכה בתשלום עצום שאין בידינו את האפשרות להתחיל בכלל לכסות. מלבד זאת, אנחנו אמורים לממן את שהותנו בארץ נכר, על מלון וודאי שלא היה ניתן לדבר, ולא היה לנו מאיפה להתחיל לחפש מקום ללון בו.
אחרי שלב לא פשוט של עיכול העניין, לקחנו החלטה זוגית לסמוך באופן מוחלט על הקב"ה. "בדרך טבעית זה לא יכול להתרחש", אמר לי בעלי "אין לנו אלא לצפות לנס. תתפללי אליו. ותגידי לו שאת מפקירה את העניין בידיו בלבד, כי באמת, אנחנו נמצאים במצב הזה של אשא עיני אל ההרים, עזרי מעם השם".
אני מצידי, ניהלתי שיחות בלתי נגמרות עם הקב"ה על בסיס יומי. התחושה הזו של חוסר אונים מוחלט, והידיעה שאנחנו תלויים אך ורק בחסדיו, היא חוויה אדירה, שאין דומה לה. אבא תעזור לי. אבא האוהב. רק אתה, ר ק אתה יכול!
יום אחד, קיבלנו טלפון מאחד מעסקני הרפואה הבכירים ביותר ששמע על המצוקה שלנו כבדרך אגב מעסקן רפואי אחר עמו הוא עומד בקשר. בשיחת הטלפון בישר לנו העסקן כי בתקופה הזו קיימת פירצה באחת מחבילות הביטוח המונפקות בארה"ב, ואם נמהר להצטרף לתכנית במתכונתה הנוכחית נוכל לקבל כיסוי מלא של הניתוח כולו!!!
אמנם גם זה לא היה סיפור זול במיוחד. בשביל להצטרף לתכנית הספציפית היינו צריכים לשלם עשרות אלפי שקלים, אבל הם היו כאין וכאפס לעומת הסכום העצום שהיינו אמורים לשלם אם הניתוח היה נערך במימון מלא שלנו.
לאחר התייעצות דחופה עם אחד מפוסקי הדור שליט"א מיהרנו להצטרף לביטוח הרפואי שהגיע אלינו בדרך פלא והיה השליח הישיר להציל את בננו היקר.
הדברים החלו להתגלגל. טלפון בישר לנו שאחת ממכרותיי, הצליחה להשיג לנו מקום לשהות בו. בייסמנט של משפחה יהודיה עשירה המתגוררת בסמוך ממש לבית החולים, ואשר מארחים בשמחה של מצווה כל מי שזקוק למגורים ליד בית הרפואה.
הניתוח מאחורינו. ההבנה העמוקה שרק תפילה מנחה אותנו בחיים, טבועה עמוק בלבבנו, ובכל פעם, כשאני פוגשת אם עייפה ומתוסכלת, אני מספרת לה בעדינות את הסיפור של נתן, ומרגישה. ממש מרגישה, איך טיפה של הבנה יורדת על ראשה, ואיך היא נאנחת בסוג של הקלה והבנה. איך היא מקבלת פרופורציות ואיך היא מצטמררת מהתפיסה, ששוב, תפילה, ורק תפילה.
]]>
