אתם מתחילים לשחק, קודם כל משתמשים בכלי המשחק הפחות חשובים, הרצים למשל.. ואת החזקים. אלו שנמצאים לצידכם שולפים רק מתי שאתם ממש צריכים, ברגע האמת או לקראת הסוף. שומרים אותם קרוב אליכם עד לקרב האחרון שיכריע או שח או מט.
זהו..תפקחו עיניים. ותשאלו את עצמכם אם הייתם חיים בשחמט אנושי מי אלו שהיו לצידכם? אלו שהיו מלווים אותכם עד הקרב האחרון של חייכם? אלו הם ה'מובנים מאליהם'. כך מכונים האנשים הכי קרובים אלינו, אלו שהם ממש חלק מאיתנו, מחיינו, אלו שבלעדיהם לא היינו יכולים לממש שום דבר מעצמנו.
בחיים לא הייתם מציבים לצידכם את המפוקפקים או אלו שאתם צריכים לכבוש, להרשים או ל'הוציא מהם משו'.לא הייתם מציבים לידכם שום אדם שאינו מובן מאליו באהבתו אליכם, ברגע הזה שאתה תשפוך את ליבך אליו והוא ישתתף איתך באמת, יחיה אותך ויבין מה עובר עלייך בשניה הראשונה, או במבט עיניים בודד.
אז למה אנחנו לא ממש משקיעים ב'מובנים מאליהם' שלצידנו?
אנחנו פשוט בנויים כך מונעים מאינטרסים, כבישת יעדים, מלחמות פנימיות אכזריות לפעמים, אבל המובנים מאליהם תמיד ניצבים לצידנו הם באותו קו המשווה המיוחס אלינו, הם פשוט שם, גם אם לא נרצה בכך הם לצידנו, ומכיון שאנו מסתכלים תמיד לעבר יעדי כיבוש, אלו שהם קצת רחוקים מאיתנו ולא ממש שייכים למעגלים שלנו, ובהתחשב בתכונות יסוד אנושיות המולדות וטבועות בנו כגון: תשוקה, אהבה אל ה'לא מושג' כדי לטפוח על כתפינו ולהתפיח את הישגנו...
אנחנו אפילו לא שמים לב שאלו שלצידנו שתמיד שם בשבילנו. מכל מיני סיבות הכרוכות בטעם 'מטיבו וטבעו' של הסדר האנושי. הילדים שלנו, האישה, הבעל, ההורים, האחים והאחיות, החברים הטובים, אלו שאנחנו עובדים איתם, אפילו השכנים.. המעגלים שבונים אותנו "נבחרת המובנים מאליהם".
אם רק נשנה עמדת ההסתכלות, שינוי זוית קל, נבין מי אלו העומדים לצידנו עד כמה אנחנו כלום בלעדיהם. נשקיע בהם הרבה יותר מהאנרגיות שאנו משקיעים כדי ליצור רושם על אלו שלא מובנים לנו, ואינם באים מאליהם. ניצור לעצמנו סביבה חזקה יותר, בנויה יותר ולא מובנת מאליה. מהלכי השחמט של החיים..
]]>
