הרחובות מלאים, תחושה חגיגית באויר, כולם במיטב בגדיהם, בלי יוצא מן הכלל וחיוכים גדולים על פניהם. המון רב נוהר כולו לאותו הכיוון, זרם בלתי פוסק של אנשים נשים וטף ורגליהם קלות למרות הדרך הארוכה אותה הם עושים.
מעבר לפינה, ליד המכולת תפגשו את הדודה הזקנה מבני ברק, היום היא לא מתלוננת על המים הקרים של התה, לא מפריע לה שההליכון שלה נשכח בבית האבות, היא צועדת במרץ כנערה צעירה שכוחה במותניה. בכניסה לעיר תפגשו את הדודים מאשדוד ומרעננה, הם כבר מחכים לכם בקוצר רוח, דוחקים בכם להדביק את הקצב, סבא וסבתא מהשומרון מחכים על כביש 1 ואין להם סבלנות.
משפחות מכל קצוות הארץ, אנשים מקשת רחבה של מגזרים והשקפות, כולם יחד צועדים כאיש אחד, מלוכדים ושיר על שפתיהם. כשתגיעו לעיקול של מוצא כבר תוכלו לשמוע את הזמזום הולך ומתגבר.. בתחילה זו תהיה מנגינה קלושה אך עם כל צעד היא תתגבר, תסחוף, ופתאום תמצאו את עצמכם שרים במלוא גרון "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים". בשולי הדרכים אנשים זקנים מפזזים כנערים, ראשי ישיבות לצד פועלי נקיון, כולם ללא יוצא מהכלל לוקחים חלק במסע המופלא, עליה לרגל, לבית המקדש.
***
אני נושאת תפילה שהשנה כבר נגאל, בית המקדש יבנה ברוב פאר ואימת הצום המרוחה על הפנים של כל הסובבים אותי תהפוך לחיוכים ענקיים ומאירים. אני יכולה להרגיש את קוצר הרוח פושט בי, לא מרפה, מנקר ללא הפסקה.הלוואי ונזכה, אנחנו, כבר ממש השנה.
בעבר כאשר בתוך המשבר הגדול שלי הייתי מדמיינת את התיקון שלו, את המשפחה שעוד אקים, את החיוכים שישובו לשכון על פני כולנו, התרגיל הזה בהחלט הרים אותי גבוה ונתן לי את הכוחות לרוץ עוד ספרינט ועוד אחד עד אשר הגעתי להגשמה של החלום, למציאות מתוקנת ברמות שלא יכולתי אפילו לדמיין אז.
אך למרות הרצון העמוק להאמין, ליצור את המציאות המושלמת הזו באמצעות מחשבות, הפסוקים של מגילת איכה לא עושים איתי חסד. הם קשים, נוקבים וכואבים. פסוקים ששנה שעברה הזדהיתי איתם כל כך, שהציגו את המציאות שלי נאמנה: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם--הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה", "יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת" פסוקים שתיארו אישית, אותי, את פלח האוכלוסיה הגדל מיום ליום, הקרובים והרחוקים.
" כִּי-גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְרֵךְ, מִי יִרְפָּא-לָךְ" - ההרגשה היתה שאין מי שיוכל לתת מרפא לכולנו, לכל אחד ושברו הוא, לעם ישראל כולו שנפגע. כשעיינתי שנה שעברה במגילת נוכחתי לראות שאין בה המון נחמה, היא שיקפה בצורה מדוייקת את המציאות היום יומית, את הקושי בלי יפיופים מיותרים. את הבקשה של "הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". את הכמיהה לשוב למקום הטוב שהיינו בו, למציאות היפה אותה הכרנו. את ההבנה שאם לא הקב"ה והגאולה שלו אף פעם לא נוכל להרפא מהצלקות המעטרות אותנו לאחרונה.
שמעתי לאחרונה מפי הרבנית קירשנבוים רעיון מאד מקסים. מהו ההבדל בין גולה לגאולה? מה יכול להרים אותנו משפל המדרגה ולהביא אותנו לגאולה, למקום הכי גבוה וטוב שאנחנו שואפים אליו בלא הפסקה?
כל ההבדל בין המילים הוא ה"א". כאשר הא' – הקב"ה מלווה אותנו בתוך הגלות שלנו, בתוך הכאב של כל אחד ואחת מאיתנו רק שם תוכל לבוא ההתרוממות, משם תגיע הגאולה. ואכן, המציאות הוכיחה את עצמה, בשנתיים האחרונות אני מרגישה את הא' מלווה אותי יום יום, מחבקת אותי בכל צעד גדול כקטן שאני לוקחת, מחזיקה לי את היד בדרך לפתיחת שנת הלימודים עם זה, תומכת בי בלידתו של אחר, לא מרפה- גם כשאני כבר כמעט התייאשתי. הא' תמיד איתי ובזכותה הגעתי לגאולה האישית שלי.
אין לי ספק שאם כל אחד ואחד יקח את הא' הזו, יאמץ אותה בחום, ויגיע למצב של גאולה אישית נזכה כולה ועוד השנה הדמיון יוצר המציאות שלנו יקרום עור וגידים ונזכה לגאולה השלמה
]]>
