בעבר, כשעוד נחתי על זרי הדפנה והייתי נחשבת "בין הטובים" לא נתתי את דעתי לכך, עד שהסטטיסטיקה הגיעה אליי, ואז זה הכה בי. לא משנה מי ומה אני, עצם הסטטוס שלי כאם חד הורית לכשעצמו, מקטלג אותי. בחיים, מסתבר, את לומדת הכל תוך כדי תנועה.
לא אינני חרדה ל'מה יגידו' ואיך יגדירו אותי העסקנים, השכנים וכל הנשמות הטובות. אבל כן אני חרדה לשלומם הנפשי ועתידם של ילדיי. כי ככה זה שאת מגדלת 3 ילדים לבד בחברה ביקורתית ומקטלגת. ככה זה שאת נאלצת ללוות ילד בן 10 בשבת לבית הכנסת, לעזוב אותו בכניסה ולהציץ עליו מעזרת נשים כשדמעות מסמאות את עינייך.
ההתמודדויות קשות עד בלתי אפשריות, ואת מרגישה צורך תמידי לגונן עליהם. חייבת וצריכה להיות חזקה גם כשאת מרוסקת בתוכך. והשנים עוברות, הילדים גדלים והופכים דעתנים, מצליחים, רגישים וכל כך בוגרים, שלעתים אני חשה שאנו מתחלפים בתפקידים.
ואת מלאת גאווה ומרגישה שצלחת את זה. כי להצליח במקום שהרבה רצו וחשבו שתיכשלי, זה לא דבר של מה בכך. ממרום גילי המופלג ולאחר שעברתי כברת דרך, מלאה במכשולים ומקלות בגלגלים לא באמת משנה לי איך יגדירו אותי. אני את שלי עשיתי. כל שנותר זה להעביר את זה הלאה.
יש לי משפחה קטנה, הכי טובה, לא שגרתית, אבל מאושרת שמחה ומלאת אהבה.
]]>
