אבא, אמא, אתם אשמים בכל מה שקרה לי

"אמא שלי הייתה יותר מידי דאגנית. ממש חשתי חנוקה. עד היום אני זוכרת את הטיול ההוא, שהפסדתי בגללה, היא שמעה שיש איום על פיגועים (אבל כאן אנחנו חיים. מה לעשות?) אני נזכרת בכל הפעמים שלא הניחה לי לבוא לכל מיני אירועים כיתתיים וחברתיים בגלל סיבות דומות, ופשוט, בא לי לבכות".

"בבית שלנו הייתה משמעת כזאת נוקשה. היינו כמו חיילים. אמא הייתה "המפקדת", והיא הייתה קשוחה מאוד בכל הנוגע למשמעת".

"את הבת שלי לא אזניח בלבוש. אף אחד לא יצחק עליה אף פעם שהשביל שלה בקוקיות הוא עקום. אפילו אם לא יהיה לי כסף, את המראה שלה אשים בראש סולם העדיפויות".

"אבא שלי, לא היה לו הומור בכל מה שקשור לשובבות שלנו".

נשמע לכם מוכר? משפטים המנוסחים באופן דומה, נשמעים רבות באוזנינו. ויתכן שאתם אלו המשמיעים אותם. סביר להניח שכבר עליתם על מכנה משותף: לרבים מאיתנו פצעים ברמות שונות משנות הילדות. רובם קשורים ישירות לבני משפחתנו או למבוגרים שסבבו אותנו, ומבלי משים, פצעו את נשמותינו הרגישות.

לעתים קרובות מדי, אותם מבוגרים הם ההורים שלנו. האנשים הכי חשובים בחיינו. הכי אהובים. הכי משמעותיים. הכאב מתערב עם האהבה והתלות והופכים לעיסת רגשות מכאיבה ומבלבלת.

במודע או שלא, אנחנו גדלים ומתחילים להאשים את הורינו בכל. מדוע זה כך? והאם כשאנו הופכים להיות הורים בעצמנו, הרגשות הקשים יטשטשו עם ההבנה שלרצות יצורים קטנים שמתקשים להביע ולבטא את עצמם - זו משימה מאתגרת עד בלתי אפשרית? ובכלל, מהו מקור תופעת "אבא ואמא אשמים" הגורפת? שמא זה הכי נוח - להאשים את מי שכביכול חייב לנו, מי שלעולם לא יפסיק לאהוב אותנו גם אם נטיל עליו את כל ההאשמות בבעיות שלנו? והאם יש צורך בסוג מסוים של אופי כדי להיות שלם עם הילדות שעברנו?

תאשימו את הרגש שלכם

"בכל הקשור לדברים שאנשים סוחבים איתם מילדות", אומרת הפסיכולוגית ד"ר מרים אדהאן, "אין מקום להיגיון. זה עניין של רגש. כאשר הילד קטן, הוא רואה ותופס דברים באופן סובייקטיבי לחלוטין. בדרך כלל, אינו יכול לראות את התמונה הכוללנית. הוא לא מבין למה הוא לא מקבל את כל מה שהוא צריך. הוא לא מסוגל להבין למשל, שאמא, היא עכשיו אחרי לידה, והיא קצת מדוכדכת או שאבא ואמא לא ממש מסתדרים כלכלית ולכן קשה להם לשאת את משא הילדים ולא תמיד יש להם סבלנות".

אדהאן מוסיפה כי "ילד קטן אינו יודע שההורים שלו מוגבלים. הוא אגוצנטרי מטבעו ורוצה תשומת לב מלאה כל הזמן בדיוק כפי שהוא מצפה למילוי מקסימלי של שאר צרכיו הגשמיים. הוא רוצה אבא ואמא יציבים, חזקים ושמחים. ברגע שאינו מקבל משהו מכל התפריט הזה, הוא כועס ומתוסכל. הוא קטן וחסר אונים מול חומה של מבוגרים שלכאורה הייתה אמורה להעניק לו חומת הגנה, והיא לא עושה זאת".

אדהאן ממשילה את אותו ילד, לאדם מבוגר שהזמינו אותו כאורח לשבת ולא נתנו לו אוכל. "ברור שתחושתו תהיה תחושה של כעס ורמייה. אותה הרגשה רעה נשארת. היא נכנסת בפנים ואף גוברת ומשתכללת. כך שמתקבל אדם בוגר, ייתכן משכיל או רגיש מאוד למוגבלות הזולת, אבל עדיין כועס או מרגיש רע כלפי הוריו או מישהו מהם. "כך גם ילדים שנשלחו לפנימיה בגיל צעיר, מחוסר יכולת של ההורים לטפל בהם, ינצרו בלבם כעס תמידי להוריהם, ולא יוכלו להתחשב במצה המשפחתי של אז עד שלא ידברו על כך עם איש מקצוע. כי, כאמור, הדברים הללו לא קשורים כלל להבנה שכלית".

לדברי אדהאן, אותה תחושה שותפה להרבה מאוד אנשים. "לא יהיה זה מופרך לומר שרוב הילדים מרגישים שלא הובנו כראוי, שלא קיבלו את מה שהם היו כל כך זקוקים לו בכל מיני תחומים. אולי בשל כך הקדימה התורה בדיבר 'כבד את אביך ואת אמך' על לוחות הברית. אולי גם זו הסיבה ששכרה מפורש. מעצם טבעם, הורים רוצים לתת ואכן מעניקים ככל יכולתם, אהבה וחום, אבל לא תמיד המלאי והיכולת מקבילים לצורך של הילדים. מה שיכול לעזור להתמודד עם אותה תחושת כעס והאשמה, מלבד מצוות כיבוד אב ואם, הן הידיעה והאמונה האמיתית, שכל אחד מאיתנו קיבל את הילדות שהקדוש ברוך הוא חשב שמתאימה לו. לעיתים, זהו חלק ממכלול ניסיונות החיים שלנו".

אדאהן מצביעה על קטגוריה נוספת של נפגעים, שאינם מאשימים את הוריהם. "יש את אלו שלקחו את העניין באופן אישי למדי והם מאשימים את עצמם". משפטים שעשויים להישמע מפי אנשים כאלה הם: "אני לא קיבלתי מספיק תשומת לב ואהבה, בניגוד לאחי (שהיה מבריק, בעייתי, מסכן או כריזמטי) וזה מוכיח שאני כישלון". ילד שחש ככה מוכרח לזכור, שאהבה, כמו פרנסה, נקצבת לאדם מראש מדי שנה. זוהי מתנה שאדם מקבל משמיים על ידי הסובבים אותו, שהוא כל כך זקוק להם. האהבה, במובן זה, היא כמשל הכסף לעניינו של העני".

אדהאן: "למרות שכל הורה רוצה להעניק לילדו כמה שיותר, והוא פועל בהתאם לרצונו זה-על ההורים לזכור שהדבר שהילד זקוק לו יותר מכל הוא שיקבלו אותו כמות שהוא, עם כל מה שה' חנן אותו בו. לא אחת הילד הזה אינו מייצג כלל את חלומותיהם של הוריו, הוא אינו הולם את מה שהם ציירו בדמיונם המאושר. מצד אחד, קיימת נקודה מכאיבה ונכונה, שהילד שלהם אינו תמיד מבריק, לא תמיד ממושמע, ובגדול, אינו ממלא אחר הציפיות.

מנגד-צריך להיות ברור לחלוטין שביקורת, נזיפות או הכאות בתגובה לציפיות שלא התממשו, הם שייחרטו על ליבו של הילד יותר מכל מוסר אחר, יהרסו את דימויו העצמי, ויגרמו לו בעתיד להאשים את הוריו על כל מיני דברים. הורים חייבים לזכור שכל ילד הוא שונה, גם מהם וגם מאחיו. יש מכלול של דברים שגורמים לילד להיות מה שהוא. עוד מהלידה- ילד שנולד בוואקום, למשל, סבל בלידה. ויהיה עצבני יותר, תובעני ונוטה לעקשנות. ילדים בכורים-עם זה שהם יקבלו יותר אהבה, הם גם באופיים, יהיו יותר אמביציונרים (95 אחוזים מנשיאי ארה"ב הם בכורים. 98 אחוזים מחוקרי החלל והאסטרונאוטים - בכורים) ויהיה להם קשה לעכל פגיעה בכבודם. ילדי הסנדוויץ', הם לעתים יותר "נודניקים" כי לא תמיד יקבלו את כל תשומת הלב שהם זקוקים לה.

מילת המפתח בהתמודדויות מול כל האפיונים הללו היא הענקה בלתי פוסקת של אהבה (אשר יש להבדיל בינה לבין פינוק שמשמעותו התמסרות מוחלטת לכל דרישה). אהבה עם גבולות מוצבים בצורה ידידותית היא המתכון לילדים מרוצים".

לאדהאן יש על כך משל מצוין: "אהבה היא כמו סידן. ילד שלא קיבל סידן מספיק בקטנותו, יסבול מרככת עצמות בבגרותו". באופן טבעי, אנו נוטים להאשים את הסובבים אותנו במצוקותינו ובכישלונותינו. הרבה יותר קל להאשים את הילדים, את הבעל, את האישה, משום שהם הקרובים ביותר, ותמיד בסופו של דבר, יסלחו לנו.

אמא, במיוחד, נוטה להיות שק חבטות נוח מאוד. עם ריפוד עבה שבולם זעזועים ולא נפגע בעת ובעונה אחת. משום שאמא היא, היא, ובכן, היא פשוט אמא. האישה שאוהבת אותנו יותר מכל דבר אחר, ולא אכפת לה לסבול, לספוג ולבלוע, אם זה יקל עלינו לשאת בנטל.

"יש לי בת שהחיים לא הקלו איתה", מספרת י. כהן, מנחת הורים ויועצת משפחתית. "עד היום היא מאשימה אותי בגלוי ובכאב בכל המחדלים שקרו לה. אני יודעת שאם זאת הייתה המטופלת שלי, הייתי מורה לה לחדול מהמנהג המגונה הזה בדרכים שונות, אבל בגלל שאני אמא שלה, אני סופגת את ההאשמות באהבה. ולא אכפת לי לסבול את ההטחות שלה, ואת החבטות המרירות, אם זה עוזר לה, ולו במשהו, בדיוק כמו שאמר דוד המלך: "בני אבשלום, מי-ייתן מותי אני תחתיך". אמא מוכנה להיות קרבן. היא מוכנה למות על מזבח האושר של ילדיה, והכל זה, רק מאהבה. אולי כדאי לזכור את זה, לפני שממהרים להאשים אותה בכל מיני דברים, ובכלל, לפני שמוסיפים קמטים לפניה".

"באופן כללי", מסכמת כהן, "ניתן לומר, שלרוב, ילדים שעברו ילדות רגילה, עם הורים רגילים, ובעיות סטנדרטיות רגילות, ועצבים רגילים, אין להם סיבה להיות עם משקעים רציניים מידי. כאשר אדם מתבגר, מקים משפחה ומתמסד, אין סיבה שיישאר "תקוע" בעבר. אז הבה נתבגר, נתגבר, ונתחיל לקחת אחריות".