כשיצאתי מהמשרד שלך לפני כמה חודשים, הייתי נחושה לא לתת לך לראות אותי בוכה. ארזתי את הדברים שלי כמה שיותר מהר - חפצים, מסמכים ושלוש התמונות של הבן הצעיר שלי.
כולם באו להגיד לי שלום. אתה מיהרת לעזוב. אני חושבת שחששת לפגוש בי אחרי שהטלת עליי פצצה כזו, כשלפני שישה חודשים גרמת לי לעבור דירה, על כל הכרוך בכך - הרחק מביתי הקודם (1,300 קילומטר, אם להיות ספציפיים) בשביל העבודה הזאת.
התירוץ שלך? "קשה לי לשים את האצבע על משהו מסוים".
זה ציטוט מדויק שלך. אני זוכרת את זה היטב, כי כתבתי את המילים שלך ביומן שלי, בניסיון להתעמק בהן. להבין.
לפחות היה לך השכל לסיים את ההעסקה שלי, יומיים לפני תום תקופת הניסיון שלי ותחילת עבודתי כעובדת מן המניין.
השארתי מאחורי עבודה שאנשים היו עושים הכל כדי לקבל אותה, ונעניתי לבקשתך להזדמנות חדשה ומרעננת.
אבל יודע מה? תודה.
נשארתי לגור כאן, מוקפת חברות חדשות ואכפתיות. ואני עושה את מה שאני באמת אוהבת - אני כותבת סיפורים. סוף סוף. ואחרי שסיפרתי סיפורים של אנשים אחרים, בפעם הראשונה אני מספרת את הסיפור שלי.
ובעיקר, אני רוצה להודות לך על זמן האיכות היקר שהענקת לי עם הבן שלי. תודות לך, ראיתי את פניו מתפעלות כשראה גשם בפעם הראשונה, כשרץ במכנסיים קצרים על הדשא הירוק וכשעשה את צעדיו הראשונים בבריכה בכוחות עצמו.
תודה לך, שכעת אני יכולה להחזיק אותו צמוד אליי, והוא נשען עליי, ויחד אנחנו קוראים ספרי ילדים צבעוניים ודי מרתקים.
הייתי מחמיצה את כל התהליך המופלא הזה, בו התינוק שלי הופך לילד סקרן ופעיל, אם עדיין הייתי צמודה לשולחן במשרד 10 שעות בכל יום. באמת שהשתדלתי לאהוב את מה שאני עושה, אבל מה שאני עכשיו - מדהים פי אלף.
ואני אוהבת את זה.
תודה.
]]>
