כמה אנשים אתם מכירים שמסתובבים עם תחושה מתמדת ואמיתית של: אני אהוב, השם אוהב אותי כמו שאני, כן כמו שאני, עם הטעויות שלי, עם השגיאות והכישלונות שלי, אוהב אותי לחלוטין, באופן בלתי מסויג?
אני אדם שראוי לאהבה. כמה נשים אתן מכירות שמעניקות לעצמן את מה שהן רוצות וצריכות, מתוך אהבה עצמית?
אפילו משהו מינימלי כמו זמן לעצמן? נשים במיוחד נוטות לקשר אהבה עצמית עם אנוכיות, ודואגות לכולם מלבד לעצמן, ועוד בטוחות שזה הדבר הנכון והרוחני לעשות.
טעות! טעות גדולה! אנחנו אמורים לדאוג גם לעצמנו, לשים לב לצרכים הפיזיים, הרגשיים, האינטלקטואליים והרוחניים של עצמנו. כמובן אחרי זה צריך לקיים גם את ההמשך, 'לרעך', אבל ממקום מלא, מהבנה שגם לעצמנו ראוי שניתן, ממקום של אהבה עצמית, ראיית עצמנו כחלק מהבורא הנפלא. רק כך גם הנתינה תהיה בעלת ערך.
יתרה מזו, לאהבה עצמית יש קשר עם מערכת היחסים שלנו עם שפע. אדם שאינו אוהב את עצמו, לא מאמין שמגיע לו שפע, ויוצר בחייו מחסור (כלכלי, זוגי, רוחני, בריאותי). שפע הוא גם תוצאה של תודעה, של תדר. ניתן ללמוד ולפתח את תודעת-השפע, ולעלות לתדר שלה, שהוא קליל ושמח.
בכל זאת הגעתי לבית חולים
פתאום באמצע החיים נפל עלי משהו שעל פניו נראה כמו מכה, חס ושלום, אבל אני חווה אותו מתחילתו כמתנה. אני לא מתיפייפת, אלא מספרת מה אני מרגישה באמת בקשר לזה. טוב לדעת ולחוות שבאמת הכל טוב. כך אני חווה את החיים, ודוקא בעקבות ארוע, שהביא אותי לזמן לא קצר, למצב הפוך מכל מה שהכרתי – תחושה זו התחזקה.
יום בהיר אחד חליתי במחלה נדירה ביותר בשם 'גיליאן ברה', שגם רוב הרופאים לא מכירים אותה. זו מחלה אוטואימונית, תוצאה של וירוס (אני לא הרגשתי שום וירוס עד הופעת המחלה), אלא שהגוף עושה טעות, ובמקום לתקוף את הוירוס תוקף את מערכת העצבים (זה פחות או יותר מה שהסבירו לי, מי שסקרן יכול לחפש בגוגל על המחלה).
המחלה מדרדרת בהדרגתיות אבל במהירות, ואם לא מאובחנים בזמן – אפשר גם למות ממנה, בשל הפסקת נשימה. עם זאת, זו מחלה שיוצאים ממנה לגמרי, ברוך השם, רק שזה לוקח זמן לא קצר. בתוך תשעה ימים הפכתי מאשה בריאה במיוחד, נמרצת, אנרגטית וזריזה למשותקת מהמתנים ומטה ומוגבלת. חשתי בין שאר הסימפטומים כאבי תופת בכל הגוף ובעיקר בגב, ראיה כפולה, רעידות וחולשה בגפיים, עד שלא יכולתי לעמוד על הרגלים, נפלתי ונחבלתי מספר פעמים. עורי כאב (כן, כאב) והיו לי בחילות שמנעו ממני אכילה ושתיה.
הייתי בחדר מיון פעמיים, ולאחר בדיקות מרובות שנמשכו שעות שלחו אותי הביתה ללא אבחון או כיוון אבחנתי, וללא תרופה כלשהי לשכך את הכאבים העזים. כל זה נמשך תשעה ימים, עם הדרדרות הדרגתית בחומרה גוברת.
הכאבים היו בלתי ניתנים לתיאור בעוצמתם, ועם זאת, מההתחלה חשתי את נוכחות השם מסביבי, כאילו הוא עוטף אותי. לא חשתי עזובה או מוכה, אלא מחובקת על ידו יתברך. לא אטען שלא בקשתי שהכאבים ילכו. בקשתי. אבל התחושה היתה שהוא אתי כל הזמן. אושפזתי לאחר שרופא משפחה מהשכונה אליו הגעתי כבר על כסא גלגלים איבחן נכונה את מחלתי, כשכבר היו הפרעות נשימה. הוא הציל את חיי, פשוטו כמשמעו.
בבית החולים התחלתי להבין שקבלתי מתנה. מתנה? ניחא צידוק הדין, אבל מחלה כמתנה? אז זהו, שלא חשתי שיש עלי מידת הדין, אלא חסד מוחלט. כמות העזרה שקבלתי מהסביבה, מנשים שכלל לא ציפיתי שתעשינה בשבילי כל-כך הרבה, גם כשחזרתי הביתה, והייתי עדיין חסרת-אונים ועוד לא יכולתי ללכת, היתה מדהימה.
ראיתי במוחש השגחה פרטי-פרטית גלויה, עד לדברים קטנים. דוגמא: באחד הלילות בבית חולים התעוררתי והייתי צריכה עזרה. עדיין הייתי תלויה בעזרה, וצלצלתי לאחיות. הגיע אח ערבי, וראה שיורדות לי דמעות. הוא שאל: "למה את בוכה?" והסברתי לו. "למה את בוכה?" חזר ושאל, "זה נסיון מאלוקים".
כאן פתחתי זוג עינים גדולות, וכשהוא הבחין שאני קשובה, המשיך ואמר: "לפעמים אלוקים עושה לנו מבחנים על סבלנות, ואם אנחנו בסבלנות – הוא מתרחם עלינו (כך בלשונו), ואם אנחנו צועקים כלפי מעלה (הוא השתמש במילה אחרת) הוא מוסיף לנו. אז תהיי בסבלנות והוא יתרחם עליך".
הבנתי שהשם שלח לי שליח באמצע הלילה, כדי שאפילו לרגע לא אפול ברוחי. כל המצב הזה הוא המקום הנכון בו אני אמורה להיות, ואיני צריכה להתנגד לסיטואציה אלא ללמוד את שעוריה.
במיון התברר, שחייבים לעשות לי בדיקה, שנקראת 'דיקור מותני', בה מכניסים מחט ארוכה ועבה לתחתית עמוד השדרה. זו בדיקה שכואבת בצורה נוראה. הרופא הכין אותי לזה, וביקש שלא אזוז, ו"עודד" אותי כשאמר, שאם לא יצליח – יקרא לרופא אחר לבצע זאת.
לפני הבדיקה אמרתי את כל התפילה 'אין עוד מלבדו' מר' חיים מוולוז'ין, והפקדתי את עצמי בידי השם. חברה שבאה אתי והורשתה להישאר בעת הבדיקה, רכנה אלי פתאם, אחזה בידי, וחייכה אלי באהבה. החלטתי שהיא מעבירה לי כח, ואני מקבלת אותו. הרופא אמר: "עכשיו תרגישי דקירה", והכנתי את עצמי לכאב הנורא. חשתי בסך הכל נגיעה קטנה בתחתית גבי. הרופא אמר: "עכשיו תרגישי עוד דקירה", וחשבתי לעצמי: "אז עכשיו זה הדבר האמיתי", ולא חשתי כלום! אף לא נגיעה קלה.
בנוסף, עליתי על תובנות רבות בזמן המחלה. למשל: כבר בהתחלה הבנתי שיש לי פה נסיון בענין סבלנות. הנסיון התגבר כשהפנמתי, שזה הולך להמשך זמן רב משהבנתי בתחילה, ואני, הזריזה והיעילה, שמבצעת הכל במהירות וגם ביסודיות, שמתקתקת עניינים בקלות, שיודעת לקצר תהליכים כמו למשל ביעוצים שאני נותנת, אצטרך להשלים עם תהליך ממושך, יחסית, בטח יחסית למידת הסבלנות הטבעית שלי, מלמעלה רצו שאחזק את אורך רוחי. אז חיזקתי.
שעור נוסף שלמדתי מארוע זה, עשרות שנים אני מטפלת באנשים ומלמעלה רצו שארגיש מה זה להיות מטופלת, ועוד עד הסוף. כלומר, הייתי חסרת אונים כמעט לחלוטין.
כמה אנשים מעוניינים ללכת לפסיכולוג פעמיים בשבוע במשך שנתיים או שלש כדי להשתחרר מן העבר, או להגיע לזוגיות מאושרת, התקדמות בעבודה, או יחסים בריאים עם הוריהם או הצלחה בחינוך ילדיהם? כי זה מה שקורה, בדרך כלל. פסיכולוגים לא מוכנים להתחייב על מספר פגישות ידוע, שלא לדבר על מצומצם.
איך ניתן להגיע להישגים כאלה בתוך זמן קצר, ועדיין, שהשינוי יהיה עמוק, ולא על פני השטח, כלומר, כזה שלא יתמוטט מול האתגר הראשון, ונחזור להרגלים הישנים? לא מדובר באימון או קואוצ'ינג, שהוא דרך להשגת יעדים לטווח הקצר, אך אינה מרפאת את טראומות העבר, ואינה מטפלת בשורשי הבעיות. החלטתי לעבוד על עצמי, בין השאר, על שחרור מן העבר וריפוי 'ההורים הפנימיים'.
מח האדם ורקמות העצבים שומרים חוויות, המוקלטות בזו אחר זו כמו על ווידאוטייפ. אפשר להזכר בחוויות אלה, 'להשמיע' את ההקלטות, ואפילו לחיות אותן מחדש. לכולנו יש הקלטות מהורינו. לא רק מה שאמרו לנו, אלא מה ראינו שעשו, איך התנהגו, הבעות פנים, וגם איך פירשנו את המתרחש. הפרשנות שאנשים נתנו כילדים למציאות, להתרחשויות, למערכות היחסים וליחסי הכוחות - קובעת במידה רבה את הדפוס שהם יוצרים. בבגרותם משחזרים אנשים לעתים קרובות את מה שראו אצל הוריהם, או- על פי החלטה - את ההיפך הגמור, שזה בעצם אותו דבר.
בנוסף, מי שהשפיע על ה'הקלטות' הפנימיות שלנו - הם ההורים. אין הגיון בלנסות לשנות את ההורים שלנו, ולא תמיד הם בחיים. החדשות הטובות הן שניתן לרפא את החלקים הבעייתיים בהקלטות אלה. זה עובד בצורה מדהימה, מהירה ויעילה כל כך, שאנשים משתחררים מטראומות שונות, כאבים שהם סוחבים מהילדות ודפוסים מגבילים וגורמי- סבל בתוך זמן קצר.
אנחנו יכולים לרפא את אותו חלק באישיותנו, שנקרא 'הורים פנימיים', כך שהם יהפכו להורים פנימיים תומכים, ועל ידי כך תהיה לנו תמיכה פנימית קבועה, שהולכת איתנו לכל מקום.
זה מאפשר יצירת מערכות יחסים בריאות, זוגיות טובה, הורות חיובית, והצלחה בתחומים שונים. רוב השיטות הפסיכולוגיות מטפלות בריפוי 'הילד הפנימי'. זה לא בהכרח מצליח, ומצריך טיפול ממושך, שעולה המון כסף למטופל, ויוצר תלות מתמשכת בין שני מבוגרים על בסיס קבוע.
ישנן גם שיטות ביהביוריסטיות, כלומר: התנהגותיות, בהן מדריכים את המטופל לנקוט פעולות אחרות מאלה שנקט עד כה, וכך להגיע לתוצאות אחרות. כל שיטות האימון (קואוצ'ינג) למיניהן בנויות על זה, וזה טוב להשגת יעדים לטווח קצר.
הבעיה היא, שללא שינוי פנימי, חוזרים לדפוסים הישנים לנוכח הקושי הרציני הראשון, שהחיים מזמנים. שינוי מצריך עבודה פנימית עמוקה, וזה חלק ממה שעושים ביעוץ אצלי, שכולל גם 'שעורי בית'. מכיוון שזה אינטנסיבי, עמוק ומטפל בשרשי הבעיות – זה קצר.
לדוגמא: רופאת ילדים ד"ר לטי סבר (הסכימה לציין את שמה) סבלה במשך שנים מיבלותביד ימין. היא בודקת אנשים, וזה היה מראה לא נעים. היא ניסתה להיפטר מהן בדרכים שונות צריבות וכו', והן תמיד חזרו.
היא הבינה מהי משמעותה של צד ימין וזיהתה, שאכן אינה אוהבת את ידה הימנית, שנראית "כמו יד של פועלת" לדבריה.
על אף שכרופאה קונבנציונלית ורציונלית היתה סקפטית, היא החלה לכוון מחשבה חיובית ותשומת לב כלפי ידה הימנית, לחשוב על מה שהעור והימין מסמלים, ונדהמה לראות, שבתוך זמן קצר היבלות נעלמו.
לכן, עלינו לזכור כי בסופו של דבר אנחנו המרפאים של חיינו, אם נשים לב ונדע מהם ההתניות החוסמות אותנו, ומהם ההתניות המניעות אותנו. נתחיל לחיות טוב יותר.
]]>
