הכל החל באופן מפתיע, כאשר נשמעו צעקות מביתנו, כך סיפרה לי אחותי, היא צעקה היא ביקשה לשים קץ לחייה. אחותי ליבי בת ה- 6 קמה משנתה, הציצה לחדרה של אימי, ומיד נטלה אותי ממיטתה ורצה לעבר דלתה של השכנה, היא הבינה שקורה משהו נורא. כן, היא הייתה חכמה, נזהרה ומיד הזעיקו עזרה.
אני לא זוכר את זה אבל כשאחותי מספרת לי, אני מרגיש כאילו אני שם באותם רגעים, משהו צף בי מהתת מודע, מין תחושת פחד לא מובנת, אולי טראומה - כך אומרים.
באותו ערב, ליבי החכמה השכיבה אותי לידה במיטה והכינה לי שתיה. כאשר שמעה שהבכי של אמא מתגבר ומתמשך היא פחדה והלכה לישון. היא קמה הציצה לחדרה של אימא וראתה אותה שותתת דם ופוצעת את עצמה, היא נבהלה. ניגשה מיד לחדר באינסטינקט בוגר ואחראי לגילה, סחבה אותי מהמיטה ורצה לשכנה, היא היתה אמיצה.
אני קשור אליה מאד לאחותי הגדולה, היא בעצם כל מה שיש לי בעולמי, ואני מקווה שגם היא חשה כך כלפיי. היא אחות מסורה ודואגת. באותו הלילה לקחו אותנו למשפחת אומנה, שם גדלנו ביחד עד שליבי שגדולה ממני בחמש וחצי שנים, נישאה. יש לה כבר שני ילדים מתוקים שרי ואוריה, אחייני האהובים.
ליבי נישאה ואני נותרתי במשפחת האומנה, נשאר לי בדיוק עוד כחצי שנה, ואני צריך לפרוס כנף, חייב לעזוב וללכת להתחיל את חיי מהתחלה. ככה זה במשפחת אומנה כאשר מגיעים לגיל 18, פשוט עוזבים. קשה לי מאד אני לא מכיר דבר אחר, המשפחה שגדלתי בה אנשים מקסימים, אנשי חסד של ממש, הם נפלאים עברתי איתם חיים שלמים, שמחות, צער, כאב, והמון רגעים יפים כמו בכל משפחה נורמטיבית. מעולם לא הרגשתי שונה, הפוך היינו חלק משבעת ילידיהם, אחים ממש.
אני זוכר ביום החתונה של ליבי, איך שכולם בכו והתרגשו אמא שלי הביולוגית גם היתה, הביאו אותה בכסא גלגלים חצי מטושטשת חצי בהכרה, היא שמחה, הייתה מאושרת, לא רצתה שאמוש מלידה. ואני רקדתי איתה עם הכסא גלגלים, כן - שמחתי שהיא שמחה. למרות שהיא לא גידלה אותי, אבל אין מה לעשות קשר דם תמיד מנצח.
פעמים רבות, אימי הוזמנה לשבתות אצל המשפחה בה גדלתי, היא ממש חלק מהם. אני אסיר תודה להם. וחב להם את חיי. אני עוזב תכף, ברור לי שאמשיך להיות איתם בקשר. אני חלק מהם אבל לעולם לא הם. אני מתחיל חיים חדשים בחשש כבד.
נכון אז אין מסגרת רווחה שתדאג לי אבל אני צריך לדאוג מעכשיו גם לאימי וגם לעצמי. אין לי שמץ של מושג איך עושים זאת, אני מבין שאלו הם החיים, הפחד הזה משתק אותי לגמרי. פתאום אני חש כמו ילד קטן רוצה להאחז בשמלתה של אימי ולא לעזוב, אבל אין לי במי להאחז, אימי לא ממש ניתנת לאחיזה. והאומנת אשה מקסימה בוודאי תתמוך בי ותדאג. אני גאה בכך שהיא זו שגידלה אותי, היא זו שדאגה לי. אני יוצא לדרך חדשה...
שלום לך אומנת יקרה.
]]>
