איני מחפשת חשיפה או פרסום מטרת הכתוב היא להאיר עיניי אחרים.
כי אני כמעט איבדתי את זה לטובת הדקה התשעים, אבל אולי יש עוד כמה שיוכלו להציל מוקדם יותר. אני אמא לחמישה, בתחילת חיי הנישואין בשנה הראשונה נישאתי אחרי שבע פגישות ואז וורט, ארוסין, חתונה וכל הטקסים הנדרשים, אני מכנה זאת 'טקסים' כי הם מאבדים מערכם במשך השנים.
בתחילה, ממש היינו חברים טובים זוג אוהבים אכן כל אחד ניסה להעניק לשני כמיטב יכולתו, במשך הזמן אט אט השיגרה, החיים הלידות, עשו את שלהם. תמיד שמעתי את המשפט "האהבה משתבחת עם השנים". משום מה אצלי לא הרגשתי כך שום משתבחת, רק משתכחת..
אני לא יודעת אם השורות הבאות יתחברו לכל הקורא אותן, אך אני כותבת את מה שחש ליבי, חיי השיגרה הובילו אותנו לתהום. הקרע היה עמוק וגדול, דיברנו רק טכניקה יומית פשוטה, שום דבר מעבר לא היה קיים. תחושה של הכל מת..אכן מת. יהי זיכרו...ורק זיכרו
אין רגש, אין שום דבר מחבר מלבד הילדים, הרב'ה, המורה והצרות .. אני חשה מחנק בלתי מוסבר משהו כבד ומעיק סוחבת אותו יום יום עימי על גבי הוא מכביד מאד אך אין לי דרך להיפטר ממנו.
והנה זה הגיע, מתבקש..
יום אחד שמעתי שמועה שזעזעה את נפשי מישו פלט לידי, פשוט לא זיהה אותי, הלידות עשו את שלהן והצער כן.. גם הצער. בעלה של "זו" חוגג, חשבתי שכל עולמי חרב עליי ומכיון שאני היא "זו" רציתי רק דבר אחד למות... בעודי שואלת נפשי מקרבי. קם עליי הקול הבוגר הפנימי שבי "היי, מה איתך?", כן. את...ה"זו" מה חשבת לעצמך שיהיה? וכי עשית משו למען,
מלבד לחיות את חיי השיגרה הסוחפת בתירוץ..טוב נו הוא לא רוצ , הוא צריך לדובב אותי ועוד מגוון תירוצים של נשואים שחוקים, שסועים.
קמה בי מישהי אחרת פתאום. עמדתי מול המראה, הבטתי בלחיי הרטובה, כן תרתי משמע הכאובה.. לסטירה כזו באמצע החיים לא ציפיתי. החלטתי כי איני אומרת דבר,פשוט אפעל לשינוי.
התחלתי לעשות הליכות יומיות, לשמור על תזונה נכונה, מכיוון שהמצב הכלכלי לא מאפשר לי להרשם למכון כושר החלטתי כי כך אעבוד על עצמי, אתחבר למי שביתה פעם "זו" אחרת.. כן לא בשביל בעלה של "זו" העכשוית. אלא בשביל "זו" בעצמה. הוא הגיע חייכתי, בקשתי לצאת איתו יום אחד, כן אני בקשתי. הוא לא ידע נפשו, מה ארע לפתע? שמתי לב לארוחות חמות וכל מה שהשיגרה גרמה להמחק במחי יד. אולי יקראו מאמר זה הפמניסטיות ויאמרו 'חרפה', 'החפצה' גם השובינסטיות שביננו יכריזו, "נו מה חשבה לעצמה?" אך לי יש דרך משלי , הצבתי לי למטרה להציל את הבית שלי.
טעה הבחור שלי שחיפש לו בשדות זרים, אשיב אותו לבית ואשיב לו כפליים ביסורי מצפון על מה שהפסיד עד כה. יהיו כאלו שיאמרו כי "מי שיצא כבר לא ישוב כמו שהיה". לא צריך כפי שהיה, כפי שהינו כעת. מכאן נצמח אולי זה ישמע פתטי, אבל כריות מלאות בנוצות נספגו בדמעות שליש . אין פגיעה צורבת בלבה של אישה יותר 'מבגידה' כן "זו האישה של ההוא שחוגג"
אבל אני החלטתי שאת החגיגה הזו אכניס לביתי, חגים בבית . לא מותרת, הכל נזיל היום . נשים לא נלחמות מספיק על התא המשפחתי שלהן הן עסוקות בלהפגע ממה שבאמת פוגע, אבל אין לו שום תועלת בפגיעתו.
יש רגעים בהם התפלצתי בקרבי רציתי לרוצץ אות, איך העז במחי יד לרמוס את כבודי אותי את חיינו המשותפים. את "זו".
בחרתי להתנתק, להביט מעל,
ממש מעל..סוג של ריחוף
נכון, רמס עת כבודי אנסה להוות לו עזר אמיתי להשיב לי אותו. להשיב אותו לביתי.
]]>
