אבל אני שותק כרגיל. אפילו שהתחושות מאיימות להכריע אותי. פשוט שותק.
התחושות, הן בדיוק הבעיה הגדולה ביותר בחיי. קיימות, אך אינן יודעות לפרוץ החוצה
כלא נפשי רגשי, הכלא הגדול ביותר שייתכן. אני האסיר, אני הסוהר. ואני שם לבדי..
הולך ומאבד בריאות. הולך ומשתגע.
אני נשוי ואב לשלושה מכרי מכירים אותי בתור אדם שקט, מדי נחמד סטנדרט , לא מדי ולא פחות מדי.
נראה לי שאני יכול להגדיר את עצמי אבא טוב: אני דואג לבני ביתי, לילדי לאשתי, אך אני ממש רחוק מלהפוך את חיי למאושרים, איש לא אשם בזאת, חוץ ממני.
הסבל שלי ושל כולם הוא אך ורק בגללי, כן.. אני לוקח אחריות, אחרי שש שנות נישואין, חיי היו יכולים להיות מאושרים יותר אילו הייתי מביע יותר, קשה לי .. לא מסוגל, למרות שבשכלי אני מבין שכך צריך, אך איני מסוגל.
אתמול בערב אשתי ניסתה לספר לי משהו בהתלהבות על מקרה חסד שהייתה מעורבת בו, משהו שריגש אותה במיוחד, וציינה כמה זה תרם לה, היא מספרת בכל נימי מיתרי קולה, בדביקות, אני בעמדת המאזין מהנהן בראשי, מפטיר יפה וממשיך לעבר המטבח.
אני לא יכול לספר לכם מה עבר עליי ברגעים שלאחר מכן, לא בגלל שהיא אמרה או התלוננה על משהו, היא המשיכה בדרכה .. רגילה כבר לקור רוח שלי.
אני חשתי כמי שרצח ברגעים אלו את אשתו, הרי המהות שלה הוא שיתוף, שיתוף ברגש .. בשנייה יכולתי לגרום לה אושר לכמה רגעים, הרי אנחנו אנושיים, כולנו מורכבים מהחומר הזה שנקרא 'רגש' ואצל נשים זה בכמות מכופלת .
אבל אני, רגשותיי הגיעו עד לצוואר ונותרו שם, ללא יכולת הוצאה לפועל באמצעות הדיבור, חוץ מלהפטיר את המילה 'יפה', ולהמשיך הלאה לא יכולתי לעשות דבר.
שלא לדבר על ימי הולדת, מחמאות , ממש מחנק, אני נכה רגשית , איני מסוגל להביע דבר, הסערה בפנים גדולה, ובחוץ אלם.
האם אני אילם? כן
האם אני חולה? כן.
האם אפשר למות מרגשות כואבים סוערים מצמיתים מסחררים שמאיימים לפרוץ בצורה אחרת, אם לא בצורה הרגילה? כן.
כמו הר געש. כמו לבה רותחת.
הלוואי והייתי יודע איך יוצאים מהכלא הזה. הלוואי והייתי משהו אחר, במקום אחר, במציאות אחרת. הלוואי והייתי יודע להגיד: 'אני מרגיש'.
]]>
