כל אחת ספרה על ערב פסח שלה. התברר שאני היחידה שמשתגעת על תריסים, וחברותי מתקשות להבין למה. ״תפסיקי עם החריצים״, הן הציעו בנדיבות, ״מה יש לך?״
מה יש לי? לא מסוגלת לדמיין פסח עם אבק בתוך החריצים. לא מסוגלת. לא יכולה! מצידי למכור חצי בית לגוי, אבל שהתריסים בשני החצאים יהיו נקיים. ואני יודעת, גם אצלי אף אחד לא מפורר לחם לתוך התריס. אבל ככה.
עוד אני מרגישה דפוקה, מתברר שהשכנה שלי לא פחות דפוקה ממני, אבל בקטע של גופי תאורה. היא נהנית לפרק אותם ולרוקן את האבק משם, ואם לא - עדיף שבפסח יהיה חושך, כלומר - לא להיות בבית בכלל. אחרת זה מעכיר לה את האור ואת המצברוח.
וגם לשכנה השלישית יש דברים שהיא לא תוותר עליהם. היא תפרק את ידיות הסירים כולם, ותשפשף עד שעור ידיה ישתפשף גם כן והיא תראה את פרצופה המתאמץ משתקף בבהירות מעל גבי הסיר.
והרביעית - אין לי כוח לפרט, כי אצלה זו רשימה ארוכה מידי.
מסתבר, להפתעת כולנו, שדווקא התפקידים שהיו לנו בבית ההורים, הם אלה שנשמרים אצלנו. אני הייתי מופקדת על התריסים, חברתי על התאורה וההיא על הסירים. הרביעית היתה אחראית לרשימה ארוכה, וכולה מלווה אותה עד היום.
יש לי ילדה בת שבע וחצי. מתוקה וחרוצה. אני מרשה לה לנקות כתפקיד שלה, רק מה שחייבים, כי אני לא רוצה לדפוק אותה לשנים הבאות. לא שאכפת לי שהתריסים בבית שלה יהיו נקיים, או הסירים, אבל אני רוצה שהבחירה תהיה שלה בלבד.
ואתן? גם לכן יש תפקיד מהעבר שמלווה אתכן עד היום?
]]>
