חשבו על כך רגע: אנו עומדים להתוועד סביב שולחן ערוך בבגדי מלכות, עם תפאורה מדהימה מסביב, כדי לפגוש את הילד שלנו בצורה מאוד מיוחדת ולתת מקום לשאלות שלו.
באופן מאוד עמוק, ליל הסדר מלמד אותנו שלשאלות יש מקום קריטי בהתפתחותו של הילד. ילד שאינו שואל הוא לא בוחר. הוא בעצם עושה העתק- הדבק.
החרות הגדולה ביותר, היציאה מעבדות, היא חופש הבחירה. עבד זה אדם שנשללה ממנו יכולת הבחירה. גם בתוכנו יכולה להיות עבדות, ללא כבלים וללא חומות. אדם שמכור לכעס או לתחושת מסכנות או לסיגריות, הוא למעשה עבד. חוויית החרות היא חופש הבחירה, ואת החרות הזו אנו רוצים להעניק לעצמנו ולילדינו.
חופש הבחירה הוא כמו שריר, כשהוא חלש אנו חסרי אונים, לא יכולים להתגבר, לפעול, לפרוץ קדימה. אנו מוגבלים. ככל שאנו מחזקים את שריר הבחירה, המשמעות של חיינו גדלה. ואנו חווים את האושר שבחרות.
הסביבה שאינה מאמינה בנו, טראומות העבר ואמונות ישנות אינם כובלים אותנו עוד, רגשות קיפוח של "אכלו לי שתו לי", רגשות מסכנות ואשם שאוזקים אותנו למקום, מתמוססים ואנו יכולים לבחור לחיינו את הטוב ביותר בכל רגע. זהו מעגל שמזין את עצמו. ככל שחיינו מכילים משמעות גדולה יותר, אנו שבים ומגדילים עוד ועוד את הבחירה. זו החרות האמיתית.
אחד שהוא ארבע, על הילד האחד שלכם, ועל הארבע שבתוכו.
כדי להקנות לילדינו את מתנת החרות הגלומה בבחירה, ראשית מלמדת אותנו ההגדה שישנם ארבעה בנים. ההגדה מדברת על החכם, הרשע, התם ושאינו יודע לשאול. נשים לב, שלפני כל בן כתוב "אחד" אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.
לפני הכול, כל ילד ניצב כשלעצמו. הוא לא "הילד השלישי שלי", אין לו קשר עם השני שמעליו והרביעי שתחתיו. כל ילד הוא יחיד, איננו מגדלים עדרים. אבל לא זו בלבד: בכל ילד וילד טמון ה"אחד", שהוא אלוקים. כן, גם בילד הרשע. לא משנה מה אנו רואים בו, בילדנו, בתוכו טמון ניצוץ אלוקי.
ארבעת הילדים כולם נמצאים בקרבנו. הרמב"ם כותב שארבעת יסודות הבריאה מתבטאים באדם בתכונות יסוד שמרכיבות את אישיותו:
יסוד האש מתבטא באדם בתכונות של גאווה וכעס, יסוד המים שואף אל התענוגים והתאוות, יסוד הרוח הוא ההוללות והליצנות, מיסוד האדמה נובעות תכונות של עצב ועצלות. כל אחד מורכב מארבעת היסודות, אך לצד זאת, בכל אדם בולט יסוד אחד שדומיננטי באישיותו.
ארבעת הבנים, הם ארבע אבות טיפוס שמייצגים את ארבעת היסודות. האש משקפת את החכם, האדמה את הרשע, המים את התם והרוח את "שאינו יודע לשאול". בכל אחד מאיתנו ישנו ילד משמעותי יותר, אך בל נשכח את שלושת האחרים שנמצאים גם הם, ומעת לעת באים לידי ביטוי. גם באדם כעסן ומהיר חמה, מתחבא הילד הרגיש והעדין, גם באדם שקול קיים הילד הפזיז וקל הדעת.
אלא שאנו מעדיפים לשכוח את הילדים שמסתתרים בתוכנו. אחד הדברים האהובים עלינו, ולא רק בערב פסח, הוא למצוא לכל דבר מדף מקוטלג, ברור ומובחן.
אנו נוטים לשים תוויות על ילדינו: זה מצחיקן, והוא חרוץ, היא שובבה, וזו מרגיזה. לא רק את ילדינו אנו שמים בקופסה כי אם גם את בני הזוג שלנו, את בני המשפחה המורחבת ואת סובבנו.
קיטלוג, במהותו, לא יכול להיות מדויק. אנו מבחינים בתכונה בולטת אחת שמעצימה או מעצבנת אותנו והופכים אותה לכותרת שמגדירה, בעינינו, את כל האדם.
משום כך, קטלוג תמיד יהיה שגוי, שכן הוא מתעלם מהיות האדם מכלול. ההגדה מבקשת מאיתנו "את פתח לו" כהורה, תסכים להקשיב גם לילד הנסתר שבילדך, לילד הבלתי מקוטלג. לילד שאתה לא חושב שזה הוא.
ככל שתתפתח בנו המוכנות להכיר במגוון הילדים ששוכנים בתוכו של הילד האחד שלנו, נהיה פתוחים לתת לו מרחבים גדולים יותר.
מי אתה, ילדי? ומה אתה יכול להיות?
על הקושיות ככלי להעמקת ההיכרות עם הילד ולהעצמת כוחותיו
בליל הסדר אנו רוצים שהילד ישאל. אבל היכולת לשאול אינה צומחת לפתע פתאום, לפי הזמנה, בחגיגה חד שנתית. אם לימדנו את הילד שכאשר הוא שואל, הוא "נודניק", הוא יפנים את המסר מצוין, ויפסיק לשאול.
ילד שאינו שואל מנין יגדל ויחכם? אם אנו רוצים להפוך את ילדנו לילד החכם מההגדה, צריך לתת לו הזדמנות לשאול, להתייחס בכובד ראש לשאלותיו, ויותר מכך: ללמדו כיצד יש לשאול.
מדוע יש להתייחס בכובד ראש לשאלות של ילדים? כי הן מגלות לנו על עולמם הפנימי. נשים לב שכאשר מספרת לנו ההגדה על ארבעת הבנים, היא קובעת את תכונתם על פי השאלות שהם שואלים. כשילד שואל שאלה, הוא מגלה לנו מה הוא כבר יודע, מה אינו יודע, מה הוא רוצה לדעת, מה מפריע לו, הצורה והעיתוי שבהם הוא בוחר להקשות גם הם משלימים את התמונה ועוזרים לנו לדעת יותר על עולמו הפנימי של ילדנו.
ובהתאם לשאלה מול תשובה. לא לכל שאלה יש לתת תשובה מפורטת, כך מלמדת אותנו ההגדה. לפעמים צריך דווקא להרחיב ולהסביר, לפעמים לתת הסבר ממצה ותכליתי. כל שאלה לעניינה, כל ילד ותכונותיו.
חשוב מאוד לזכור: הילד לומד לשאול דרכנו. אנו שואלים שאלות שממקדות את הילד על מה יש להסתכל, עד כמה יש להעמיק. כדי לקדם שיח עם הילד, צריך לדעת לשאול. אם נשאל "אז איך היה בבית הספר?" "מה היה בגן?" נקבל תשובות בהתאם "ברוך השם, בסדר". בעצם הילד לא סיפר כלום, פשוט כי לא שאלנו מאום.
שאלות נכונות מובילות אותנו אל תוך עולמו הפנימי של הילד. כשהילד מספר "למדנו איך עושים מצות" ואנו אומרים "אה, יופי", סגרנו חלון שיכול היה להוביל אותנו פנימה. נתאר לעצמנו, לשם הדוגמה, שיח שונה בתגובה לאותו סיפור:
"וואו, איזה יופי. בטח הראו לכם שבאפיית מצות יש תפקידים שונים. יש מי ששם קמח, שמוזג מים, יש את הלש, המרדד, המחרר, המשגיח, המכניס לתנור. איזה תפקיד היית רוצה למלא?"
פתאום יצוצו תובנות מעניינות, הילדים החבויים בפנים ישמיעו את קולם. ייתכן שילדך יענה "אני רוצה להיות ליד התנור" למה דווקא שם? ולמה לא תרצה להיות האחראי? זו תהיה שיחה מרתקת, שבה תחשפו לסגנון ההנהגה שילדכם שואף לאמץ, ולאופן שבו הוא רואה את כישוריו.
לשאלות יש כוח גדול יותר משיחות הטפה, הן מכוונות את הילד לחשוב, אבל בין השורות, הן גם מעבירות את עמדתנו.
יש שאלות מחלישות ומכשילות "מתי כבר תלמד להתנהג כמו בן אדם?" זו שאלה מנמיכת רוח ומרפת ידיים. לעומתה, שאלה כמו "מה היית עושה עוד כדי שדעתך תתקבל יותר בכיתה?" היא שאלה מעצימה. היא משדרת אמון, שכן היא יוצאת מנקודת הנחה שהילד ודאי עשה משהו, ומעודדת אותו לעשות עוד (בלי להטיף לו "אתה לא עושה מספיק"...)
נוכל לאתגר את ילדנו בשאלות כמו: "מ- 1 עד 10, כמה, לתחושתך, מקבלים את דבריך בכיתה?", או "מ- 1 עד 10, כיצד היית רוצה שמה שאתה מציע יתקבל?".
שאלות כאלו ודומיהן, עשויות להצמיח אצל הילד תובנות עמוקות. הוא יוכל לגלות שבגלל שהוא רוצה שישמעו רק את דעתו, הוא נדחק בהדרגה מהמעגל הכיתתי. ניסיון להצניח עליו את אותן התובנות מרום מעמדנו והבנתנו, יהיה מלאכותי ולא יעיל. התהליך שבו אנו שואלים את הילד שאלות מעצימות, מצמיח אצלו תובנות עמוקות ומוביל אותו לשינוי.
אנו עושים כה הרבה כדי להבטיח שילדנו ימצה את כישרונותיו במלואם, הבה נלמד לפעול באמצעות כלי החינוך הנגישים, העוצמתיים ורבי ההשפעה שמתגלים לנו בהגדה: הקושיות. דרכם נכיר את תכונותיו הנסתרות של כל אחד מילדינו, נטפח ונעצים את יכולותיו וכבונוס גם נרוויח קשר אפקטיבי וטוב יותר עם היקרים לנו מכל.
רחל בולטון מפתחת שיטת "תעצומות- כלים לשינוי בחיים" info@taatzumot.co.il
]]>
