לכל מי שאינה מעודכנת, אצלינו היום בניו-יורק מינוס תשע עשרה מעלות צלסיוס.
אני שומעת מכל עבר טענות, טרוניות ורטינות על שהולעטנו דיינו מן "הלבן הלבן הזה ".
כדי להפיח קצת מצב-רוח, שידרתי לקבוצת הווטסאפ שלי אימרת כנף: "בחיים לא צריך לחכות שהסערה תחלוף, צריך ללמוד לרקוד בגשם".
חיכיתי למחיאות כפיים, ואז חוכמולוגית אחת כתבה לי תגובה מתריסה "אבל אין גשם יורד שלג". ולכולם נמאס כבר מהמצבורים שמכסים ומעלימים כל חלקה טובה.
ואז נזכרתי בזמנים שגם לי נשבר ונמאס מ"השלג" שלא באמת ירד לעולם, אבל עלי נחת בגדול. השלג של "הנותן שלג כצמר". אותו שלג של קרה וקושי רב שיורד עלינו בחרפי חיינו. אותו "שלג" שהקדוש ברוך הוא מוריד עלינו אבל רק כמידת ה"צמר" העוטף אותנו, דהיינו במידה שאנחנו יכולים לעמוד בה!
השלג הזה יורד ללא תחזית על כל אחת באשר היא בודדה בלי בן זוג. ו/ או בודדה עם בן זוג, ערירית מילדים או מטופלת בם לעייפה, חולה בגופה או בנפשה. כל אחת מאיתנו והשלג האישי שלה, שאלוקים שלח לה, אבל רק כמידת צימרה.
אני זוכרת את ימי הקשים כעגונה, חמש שנים, מטופלת בשני פעוטות לבד בעולם של שלג וקור וניכור מכל.
נשאתי אז שתי ידי לשמיים והתחננתי: ריבונו של עולם, די! אין יותר צמר, אני לא חזקה, אני לא חזקה, אני לא!
ולמדתי בדרך הקשה מה באמת לעשות כשכבר בא לך להרים ידיים.
למדתי שחושך אי אפשר לגרש במקלות.
למדתי שהדרך היחידה להיפטר מחושך ומצוקה היא, להדליק אור.
לא תמיד זה קל. לא תמיד זה רק להקליק על מתג החשמל.
לפעמים את כמו בחשכת ימי-הביניים צריכה לאזור את כל כוחותייך הנפשיים כדי לשחוק אבנים ולהפיק ניצוץ של אור.
אבל כדאי, שווה כל מאמץ. "כי בשמחה תצאון" רק בשמחה אפשר לצאת מכל הקשיים והצרות.
ועכשיו יותר מתמיד, אנחנו בעיתוי שמסוגל וראוי. אז לא משנה עד כמה סוער לך וקר וחשוך, רב לך שבת בעמק הבכא כי "משנכנס אדר מרבין בשמחה".
יש רק דרך אחת להתגבר על הסערה, ללמד לרקוד בגשם, לחמם את הלב בשלג.
שימי מוזיקה שמחה בבית, שירי וזמזמי לעצמך, גם אם את מזייפת נורא, רקדי עם הילדים, או אפילו סתם עם עצמך. ובטרם תעלי על יצועך, רשמי על פתקה קטנה, דבר אחד נפלא שקרה לך היום. וחתמי ב: אלוקים, תודה!
]]>
